1. "מילאתי פעמיים מכל שלם של סולר במקום דלק, או דלק במקום סולר", מספרת גלי שני, שאת מגוון עיסוקיה נחשוף כאן בהמשך. "בפעם השנייה מילאתי את המכל, ופתאום אני קולטת מה עשיתי, כי כבר עשיתי את זה לפני שבע שנים למכונית הגולף שלי, זכרונה לברכה. דבר ראשון הלכתי לקנות דיאט קולה והדלקתי סיגריה. הסתכלתי על האוטו וחייכתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ
– קק"ל מציגה: כך תעבירו את חול המועד בכיף
– פרשת הכלב מבת-ים: הראליטי של הפשע
"ניסיתי להבין מה קרה כאן. נזכרתי שדיברתי בטלפון ולקחתי את האוטו של בעלי עופר – שהוא צורך סולר, ואני רגילה למלא באוטו שלי דלק 95. הבעיה היא שאנחנו לא לומדים מטעויות, ולרוב אלה אותן טעויות. אבל במקום לפגוע בערך העצמי שלי, ניסיתי להבין איפה הייתה המעידה ולמה".
היא אישה אנרגטית ומצחיקה, ואני מגיע אליה לדבר על טיפול בהפרעת קשב בעזרת קואוצ'ינג. מהר מאוד אני מבין שהיא לא ממש הקואוצ'רית הטיפוסית – לגמרי בקטע טוב. היא כל כך מחוברת להפרעת הקשב, גם לזו האישית שלה, שבאתר שלה היא מנגישה את הנושא לגולשים בצורה יוצאת דופן. "יותר מדי טקסט מוציא אתכם מריכוז?" נכתב במודעה שקופצת במהלך השיטוט באתר, "פשוט תשאירו פרטים ותנו לי לעדכן אתכם כל פעם עם החדשות החמות ומאמרים מעניינים (וקצרים)".
"אני רושמת לעצמי מתי לעשות כביסה וגם מתי יש לי זמן איכות זוגי עם הבעל, אחרת אני לא מגיעה לכלום. תגיד שאני מרובעת, אני אומרת – ספונטניות זה לחלשים. צריך מסגרת כדי לפוצץ מבפנים את הגמישות"
אז מה היא עושה? מאמנת, שחקנית, כותבת, מרצה, מלווה אישית, אמא, אישה ובת. היא בת 41, נשואה לעופר (שאלה נישואיו השניים), ולהם ארבעה ילדים: שניים מנישואיו הראשונים, ושניים משותפים. לפני כשנה הגשימו חלום ועזבו את אזור המרכז, והם מתגוררים בקיבוץ קדרים בצפון הארץ. "יובל בכיתה י"א, נועם בכיתה י', נינה בת שבע ודניאלה בת שלוש", היא מספרת בגאווה. "הקב"ה ריחם עליי והביא לי את נינה ראשונה, ילדה רגועה, הייתי בטוחה שהיא לא שלי – עדינה, עם שיער חלק. ואילו הגברת דניאלה היא המסע שלנו. ילדה בדיוק כמוני".
היית ילדה קשה?
"לא ילדה קשה, אלא ילדה אש. עם מלא שמחת חיים; שומעת הכול, רואה הכול – חדה מאוד. לא יכולתי לשבת במקום אחד, כל הזמן נעתי וזעתי".
2. היא אובחנה רק בגיל 29, כשכבר הייתה שחקנית תל־אביבית. "עד אז שום דבר אצלי לא היה מווּסת. היום, כשאני מודעת להפרעה, אני מבינה למה בבית שלנו מדברים בקול רם. זה לא בגלל שאנחנו לא מנומסים, אלא כי אנחנו לא מווּסתים בקול".
החיים שהיא מתארת משקפים ללא ספק את חייהם של רבים ממופרעי הקשב. "אנשים עם הפרעת קשב הם בהישרדות תמידית", היא יורה, "בין אם זה ניהול כעסים, לבלום תגובה, להפעיל טקט או בקרה". היא צוחקת שלמזלה היא גרה כיום בקיבוץ: "אני יכולה להשאיר את הארנק בגן השעשועים בטעות ולאסוף אותו מאותו המקום כעבור יומיים".
היא שואלת איך אני הייתי כילד עם הפרעת קשב. אני מספר שבניגוד אליה כן הייתי מאובחן, אבל לא הייתי כמוה – אלא מהשקטים. "אלה שיושבים בכיתה ורואים את השפתיים של המורה זזות, אבל לא שומעים מילה ממה שהיא אומרת".
"אני פוגשת כאלה באימון, והם הכי מפחידים אותי", מודה שני, "סליחה שאני מכלילה, אבל הם לרוב אנשים עם עיניים בהירות, שישבו בכיתה מ־א' עד י"ב, לא הפריעו, אבל גם לא ממש למדו. לא קלטו שיש להם בעיה כי הם לא הפריעו. אני קוראת להם 'הילדים השקופים'. יכול לשבת מולי בקליניקה אחד כזה, הוא מדבר איתי ואני רואה שהוא מתנתק. אז אני אומרת לו: 'וואו וואו, תחזור לאיפה שהיית לפני שנייה'".
לאימון הגיעה אחרי שלמדה לימודי משחק בסמינר הקיבוצים ותואר ראשון בחינוך והוראת תיאטרון. בתואר השני, בפסיכודרמה, כבר לא הצליחה עם העומס של הלימודים, עבודה וחיי משפחה. "הייתי בהיריון, ולא יכולתי לקחת את התרופה להפרעת קשב שאני נוטלת מגיל 29. היה לי עומס". לכן היא החליטה ללמוד אימון, קואוצ'ינג.
הלימודים לא באו לה בקלות. "עשיתי שלוש פעמים את שנה א' בלימודי המשחק. התקבלתי לכל בתי הספר למשחק על תנאי; העיפו אותי מ'בית צבי' וכאשר בסמינר הקיבוצים רצו להעיף אותי – התעקשתי להישאר. שמעתי על מרכז תמיכה לאנשים עם הפרעות קשב, ושם אני מרגישה שהחלו חיי. במרכז שהקימו ד"ר נעמי וורמברנד וד"ר איריס מנור הן החליטו לקחת אותי תחת חסותם, ולראשונה הבנתי מה זו באמת הפרעת קשב".
את המופע שלה, "נזרקת לצדדים", פיתחה במהלך לימודיה. "זה התחיל בכך שרציתי להסביר לחברים שלי בכיתה מה זו הפרעת קשב", לדבריה. משם החלה להופיע בכנסים העוסקים בחינוך, וגם מול קהלים פרטיים ברחבי הארץ.
"הפרעת קשב זו שפה וצריך לדעת להתנהל בה, להבין שזה הבית שלנו", היא אומרת, ומסבירה שזו הסיבה שבגללה החליטה ללמוד אימון למבוגרים עם הפרעת קשב, למרות שכולם אמרו לה שאין בזה כסף ועדיף שתלמד אימון לילדים. "המבוגרים באים אליי כדי לעבוד עם עצמם, אם הם רוצים לקחת את מה שלמדו ולעשות את זה עם הילדים – בכיף, אבל זו לא מטרת האימון אצלי.
"אם לא אטפל בעצמי קודם, הילדים שלי לא יקבלו אמא אלא פח זבל, במקרה שהיה לי יום לא טוב בעבודה. אני גם לוקחת יום אחד לעצמי, שבו אני לא עובדת אלא קוראת, לומדת ומפתחת את עצמי".
אז מה זה בעצם להיות מאמנת?
"מלמדים אותך מודלים, ובדרך כלל זה מודל אחד – לי זה לא הספיק ולמדתי המון מודלים. אני מביאה גם שיקופים מתוך עולם התיאטרון שעוזרים לי להמחיש על מה אנחנו עובדים או מדברים. אני משתמשת בהמון הומור באימון, ומחייבת את המבוגר שמגיע אליי לצחוק על עצמו. זה בא ממקום כואב, ותאמין לי שאני יודעת מה זה כאב".
כמה זמן לקח לי לכתוב את המדור?
בגלל העומס עם ילדים בבית, תמללתי את השיחה עם גלי תוך כדי הריאיון, והתנצלתי על כך מראש. לצערי נאלצתי לכתוב את המדור במהלך כמה ימים עם הפסקות – כך שבין לבין הייתי בטלפון כנראה אלף פעמים. כל זאת למרות 70 מ"ג ויואנס וספירולינה שהתחלתי לנסות – אומרים שזה עוזר – מבטיח לעדכן.
3. שני טוענת, כפי שמספרים רבים מהמרואיינים במדור הזה, שלאנשים עם הפרעת קשב יש התמכרויות. "לא שאלו אותך אף פעם 'למה אתה תמיד כועס?'" היא שואלת אותי, "אז תדע שיש דבר כזה שנקרא התמכרות לכעס. אני רואה את זה עכשיו בקליניקה, במיוחד בקורונה. אנשים מתפרקים לי מול העיניים, ואנחנו מנסים לעבוד יחד עם ניהול כעסים. ישנו גם עניין עודף הרצינות. אני קוראת לזה 'גבות תפוסות'. אצלנו במשפחה כולם עם הגבות ככה, ואנחנו אומרים 'שחררי את הגבות ואז דברי איתי'. נולדנו כולנו עם הגבות של הסובל.
"כשאתה כועס, אני יודעת שאתה מפגין את הביטחון שלך, ואת ההיבט הזה של לקחת את השליטה לידיים. זה סיפוק מיידי, אבל הרסני. אנשים סביבך, כולל האישה שלך, יתחילו ללכת על ביצים. היא תחשוב בראש 'אני לא אגיד לו את זה היום כי זה יכול להלחיץ אותו'. הרי אתה יכול להיות בהתקף עצבים על אשתך, ופתאום פרסמת ריאיון פגז עם אברי גלעד, ומבחינתך העולם עצר ואתה מבסוט – אבל שכחת שהשארת את האישה שלך עצבנית עליך בטירוף".
מה עושים באימון?
"מסתכלים על ההרגלים של האדם ועובדים עליהם. נתחיל מזה שהמבוגרים מפחדים שייגעו בהם. כשאני מדברת את השפה שלהם, משהו מתחיל להירגע. אנחנו מבררים יחד אילו הרגלים מקדמים אותנו ואילו הרגלים לא מקדמים אותנו. למשל: לכעוס על עצמנו כשאנחנו עושים טעויות, במקום לחקור לעומק למה זה קרה ולשאול את עצמנו איך נוכל לדאוג שזה לא יחזור על עצמו שוב. אני גם מקדמת עבודה עם לו"ז: מה שלא רשום – לא קיים. תבין, אני רושמת לעצמי מתי לעשות כביסה וגם מתי יש לי זמן איכות זוגי עם הבעל, אחרת אני לא מגיעה לכלום. תגיד שאני מרובעת, אני אומרת – ספונטניות זה לחלשים. צריך מסגרת כדי לפוצץ מבפנים את הגמישות".
היא ניסתה את כל הכדורים, וממש כמו אברי גלעד, לא הגיבה אליהם טוב. אז היא מוצאת פתרונות אחרים שיסייעו לה להתמקד. היא שואלת מה אני לוקח. "הוויואנס הוא לא שגר ושכח", היא אומרת על התרופה שאני נוטל, "צריך לדעת איך להוביל אותו למקום הנכון. תבין, אתה נוסע על הריינג'־רובר של הכדורים, הוא כדור מהיר ומצוין, אבל תלמד לעבוד איתו. האימון הוא לא ריצה של 60 מטר, הרי אנחנו אלופים בזה, אלא מרתון, להציב יעדים גדולים יותר. זה אומר לקחת את הערכים שלך, את האמונות שלך, את הצרכים שלך, את הנכסים שלך, את החוזקות שלך, ולמקסם אותם בידיים".
4. בין היתר היא ממליצה גם על מיינדפולנס (קשיבות בעברית), "להכיר את הגוף ואת הנשימה". לדבריה, "חמש דקות ביום של דמיון מודרך, ואני קמה כמו חדשה".
בן אדם שקורא את הריאיון הזה – מאיפה כדאי לו להתחיל את המסע? הרי יש כל כך הרבה כיוונים שבהם אפשר להתחיל.
"המודעות הבסיסית היא הכי חשובה: לא משנה בן כמה אתה – לך לאבחון. יש לי מטופלת בת 61, ולא ויתרתי לה. היא אמרה לי: 'גלי, סוף־סוף יש לי אישור מהרופא שאני לא מטומטמת'. אני ממליצה ללכת לטיפול ולנסות לעבוד על ההפרעה: לחקור איפה אתה מועד, איפה הזמן מנהל אותך ולא אתה מנהל את הזמן שלך. חשוב לי תמיד להגיד למטופלים שלי שאני מאמנת להרגלים ולהתנהגות – אני לא מטפלת רגשית. זה לא הוגן לגעת בפצעים מדממים, זה לא התפקיד שלנו כמאמנים. הדבר הטוב באימון הוא שיש תוצאות, כיוון שכך אנחנו מודדים את עצמנו – בהצלחות".
ואיך בוחרים את סוג הטיפול?
"הדרך להצלחה בהתנהלות עם הפרעת קשב בשלום היא קודם כול להבין את הצרכים של האדם. מה אני צריך כדי שחיי יהיו טובים יותר. בעיניי טיפול מוצלח משלב טיפול רגשי־התנהגותי, אימון וטיפול תרופתי. כשיש טיפול משולב – רואים הצלחות.
"באימון אנחנו נכנסים לניהול סביבת הבית, ניהול זמן, ועוסקים באיחורים, בדחיינות, בתפקודי עבודה, בלימודים ועוד. בשיחתנו הבאה נצליח לחשוב כיצד מנגישים את הבנקים אלינו, מופרעי הקשב. ניסיתי פעם לעשות שיתוף פעולה עם רואת חשבון: אני אלמד אותך לעבוד עם אנשים עם הפרעת קשב, ואת תלמדי אותי איך לנהל את הכלכלה שלנו. לצערי זה לא צלח – אבל אם הם רק היו מבינים קצת יותר איך לעבוד עם אנשים כמונו, הם היו יכולים להרוויח ימבה כסף".
סיכום המדור ב–30 מילים:
גלי שני מאמינה שאבחון ההפרעה חשוב בכל גיל, ואחריו יש למצוא את השילוב הנכון בין אימון, טיפול רגשי–התנהגותי וטיפול תרופתי למי שמתאים. גם הומור וניהול הזמן הם מפתחות להצלחה
