שמו של הספר "ארבע מדברות ואחת שותקת" מטעה. אין כאן ארבע מדברות ואחת שותקת, אלא חמש מדברות. וגם דרורה, השותקת לכאורה משום שהיא כבר שוכנת עפר זה שלוש שנים, משמיעה את קולה ועוד איך, בעיקר באמצעות זיכרונותיה של הגיבורה, אבל גם באמצעות כל מיני חשבונות שעורכת איתה אחת הגיבורות האחרות גם לאחר מותה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ קבע: הבריכה בקריית ארבע תיפתח גם לשחייה מעורבת
– מנהיגי קהילות קוראים: "ניצחון על הקורונה בידינו"
– צפו: כשהקורונה פגשה את אוחנה – שיחה על מנהיגות נשית
אין זו ההטעיה היחידה: המבנה הנרמז משמו של הספר הוא רשומון, אבל אין זה רשומון כלל וכלל, אלא סיפורה של הגיבורה גולדה־גילדה, שבעת שהיא מלווה את תלמה חברתה הטובה אל מותה היא מגלה עוד ועוד נפלאות על חייה של תלמה, על חייה שלה ועל חייהן של יתר חברות הקבוצה. והגילויים הללו מפתיעים אותה מאוד, שכן הם מוכיחים לה עד כמה התרחקה מחברותיה ואולי לא הייתה קרובה אליהן מעולם.
האם מסכת ההסתרות והרמייה שעטפה את חייה של הגיבורה ואשר נחשפת בפניה במהלך העלילה, לצד ניסיונה לפענח את כל מה שהוסתר ממנה במהלך השנים, היא שהשפיעה על הבחירה המתעתעת בשמו של הספר?
התפכחות עצמית
הספר כתוב לתלפיות: הגיבורה הראשית והמספרת, גילדה, היא אישה בת יותר משבעים, נשואה למאיר, איש כוחות הביטחון החשאיים ואדם חשאי עד מאוד בעצמו. כמו בספרים הקודמים של אביגור־רותם גם כאן היא פורסת יריעה רחבה של אהבת מוזיקה, ידע רב בספרות ובהיסטוריה, היכרות עם החברה הישראלית וכתיבה עם המון תנופה. כך שבמובן זה, באמת תענוג לקרוא את הספר.
הגיבורה עוברת במהלך העלילה תהליך מכאיב של התפכחות, וזאת בנוסף לכאב של ליווי חברה ותיקה ואהובה אל מותה. כך קורה שיותר משהיא מתפכחת בנוגע לנושאים שמקיפים אותה, היא מתפכחת בנוגע לעצמה. היא מגלה שהיא חיה על אי באמצע האוקיינוס מבחינת הידיעות שלה, או יותר נכון חוסר הידיעה שלה, על מי שחשבה אותן לחברותיה הקרובות.
לכן הספר הזה אינו רק ספר על חברות אלא גם על הבדידות, הסודות והשקרים שהם כפי הנראה חלק מכל מערכת יחסים נורמלית. ואביגור־רותם חושפת אותם ביד חרוצה ואמיצה, כאומרת "לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה".
יש ציר מתח עדין נוסף שסביבו מתלפפת העלילה, והוא השאלה אם בעקבות הגילויים שהיא מגלה על חברותיה, יחול שינוי כלשהו ביחסיה של גילדה עם בעלה מאיר, שכן הוא היה שותף לסודות רבים שהוסתרו ממנה. את התשובה לשאלה הזאת אשאיר לקוראים לגלות.
גילדה היא גם סופרת לעת מצוא, שהגיבורה שלה, אילאיל, היא בלשית שמפענחת פרשות פליליות. ועל כן מתקיימים בתוך הטקסט יחסי בבושקות שמעלים רעיון. ושמא היחסים הללו הם גם חוץ־טקסטואליים: אילאיל היא בת דמותה של גילדה, ובמשתמע מכך גם גילדה היא בת דמותה של מי שכותבת אותה, אביגור־רותם.
ישראל הראשונה
במשימת ההבדלה בין חמש גיבורות שהן חברות קרובות, באמצעות הענקת לשון ייחודית לכל אחת מהן כדי להבדילה מהאחרות, עומדת אביגור־רותם בגבורה, ואל יהא הדבר קל בעיניכם. בעולם המסכים שבו אנו חיים איבדו כותבים רבים את היכולת הזאת, והפרדת הגיבורים אלה מאלה לא באמצעות מראם, דבר שאפשרי אולי על המסך אבל הוא בלתי אפשרי בדפוס, צריכה להיעשות באמצעים לשוניים. אביגור־רותם מציגה לשון עשירה, ובעיקר שפות שונות של הגיבורות השונות.
גילדה מלווה את חברתה הטובה תלמה אל מותה. תלמה חלתה במחלה ממארת ואושפזה בתחילת העלילה ב"נווה סביונים", מוסד לחסרי תקווה. אבל בשלב כלשהו היא מבקשת לחזור לביתה, ובעיקר להביא אליה את כלבה האהוב שמוליק, שאותו הצילה ממוות לפני כמה שנים טובות ומאז היא כרוכה אחריו מאוד. שמוליק נאמן לה כמו שכלבים נאמנים, אוהב ומסור, ואל מול הניכור והזרות שחשות כלפי תלמה שלוש בנותיה, וגם הגרוש שלה, שבינתיים כבר הספיק להתחתן פעם נוספת, יקרה לה נאמנותו שבעתיים.
ההתחלה הייתה לגמרי אחרת. היה היו חמש חברות: גולדה־גילדה, ורדה, תלמה, דרורה המנוחה ויפה. הן נפגשו, כך לפחות זוכרת גילדה, בשירותים הציבוריים של התיאטרון הקאמרי בהפסקה של "פונדק הרוחות". מובן שהבחירה הזאת ממקמת את גיבורות הספר בלב החברה הישראלית, שבימינו יש שאוהבים לקרוא לה "ישראל הראשונה", שכן אילו נערות נפגשות בתיאטרון הקאמרי בהפסקה של "פונדק הרוחות" אם לא נערות מישראל הראשונה? בלי שום הכנה מוקדמת הן מתחילות לשיר יחד את אחד משירי ההצגה, ומתברר להן שלכולן יש כישרון מוזיקלי. הן חוברות ללהקה מקצועית למחצה, כותבות עיבודים לשירים מוכרים וגם מופיעות מדי פעם, וגם אחרי שהלהקה מתפרקת הן ממשיכות לשמור על קשר.
"ארבע מדברות ואחת שותקת" אינו דווקא ספר על השקרים שמספרים זה לזה בני המעמד הבורגני הוותיק בישראל, אף שגם הם מופיעים בו, אלא סיפור על חברות בין נשים. והחברות הזאת, כמו הרבה חברויות אחרות, כרוכה במידה מסוימת לפחות של התחשבנות. גולדה־גילדה עושה בספר הזה לא רק את חשבון חייה, אלא גם את חשבון חיי חברותיה ואפילו את חשבון חיי הבעלים שלהן. במעין התרסה, שלי אישית נראית ממש מטעם המחברת, היא מתארת את עצמה כאישה שמנה ומבוגרת, חובבת אוכל ומעשנת, ששרדה הרבה אחרי חברותיה הצעירות ממנה, הרזות, הנמנעות מעישון ומגלוטן ומתות בריאות להפליא הרבה הרבה לפניה.
קלישאות חיים מתנפצות
כשגילדה מדפדפת באלבום התמונות המשותף שלהן, יחד עם תלמה המוטלת על ערש דווי, התמונות מזכירות להן כמה החיים מלאים הפתעות ולא תמיד מהסוג הנעים: "אנחנו נראות כל כך מאושרות בתמונה הזאת, טוב שאף אחד לא גילה לנו מה שצפוי בהמשך, אבל תלמה מתקוממת, את לא יכולה להתלונן, גילדה, לך היה מזל גדול בחיים, חכי, אני אומרת, המערכה החמישית רק התחילה" (עמ' 116).
יש משהו מבשר רע בתמונת שתי הנשים הללו, המביטות בתמונות. הן נראות כמי שכל העולם פרוס לפניהן, וכעת, על פי עדותן שלהן, כשאחת מהן נמצאת בסוף המערכה החמישית והשנייה לקראת תחילתה, הן חשות, ובמיוחד תלמה חשה, שאפילו לא חצי תאוותן בידן. אביגור־רותם מספרת על בגידת הגוף, על בגידת הנשים, על בגידת הבעלים, על בגידת החברות, והכואב מכול, על בגידת הילדים.
דומה שהמחברת שמה לה למטרה לנפץ כמה וכמה מקלישאות חיינו, שכולנו מאמצים בחום בגלל אהבת הנוחות. כך לדוגמה, על ורדה חברתה, שאחרי מות בעלה החלה לנהות אחרי כל מיני עניינים מיסטיים, היא מספרת שאמרה לה: "תראי מה זה… מלחמה אחת לקחה ממך חתן, מלחמה אחרת הביאה לך חתן" (עמ' 121). ואכן, את מאיר בעלה פגשה גולדה לאחר שעודד, החבר שלה ואלוף נעוריה, נהרג במלחמה והיא נותרה שבורת לב. היא הכירה את מאיר במצב רוח בלתי רומנטי בעליל, אחרי שסייעה לאמו, מתילדה, לעבור את הכביש ובאה לבקר אותה משום שהייתה אישה בודדה.
וכך, בסיפור נישואיה של גילדה למאיר, מנתצת אביגור־רותם את הקלישאה שעל פיה האהבה אמורה לבעור ממבט ראשון וגם להידלק בן רגע, שכן נישואיה עימו הם למעשה פרי שידוך של מתילדה, והיחסים ביניהם החלו באווירה פושרת למדי. אבל נראה שדווקא האווירה שבה החלו יחסיהם אפשרה להם להישאר נשואים, ובאושר יחסי. המספרת מעמתת את העובדה הזאת עם יחסיהם של זוגות אחרים בקבוצה שהחלו בסערה גדולה ובאהבה בוערת, וכבר מזמן התפרקו ואהבתם נזרתה לכל רוח בזעם ובאכזבה. והיא עדיין נשואה באושר, גם אם מתון מטבעו, אם לשני בנים מסורים וסבתא לנכדים.
בשם האהבה
קשה לדבר על הנושא העיקרי שבו עוסק הספר, החברות בין נשים, מבלי להידרש ל"רומנים הנפוליטניים" של אלנה פרנטה, שהם אפוס רחב יריעה שעוסק גם הוא כביכול בנושא זה. אבל בעוד הרומנים הנפוליטניים הם בראש ובראשונה אלגוריה לאופן שבו מתגבשת נפשה של אישה צעירה כשהיא מתבגרת בדרכה להיות סופרת, ויש לו היבטים פארודיים עמוקים בנוגע לספרות, לתפקיד המספר ולעיצוב הדמויות – "ארבע מדברות אחת שותקת" אינו כלל וכלל יצירה מהסוג הזה; גם אם יש בו תווים ארס־פואטיים, הוא באמת ספר על יחסים ולא על התגבשותה של הסופרת.
אולי משום כך יש בו הרבה יותר כנות, וטוב שכך. היחסים בין הדמויות, כמו גם הדמויות עצמן, מעוצבים בצורה הרבה יותר משכנעת לעומת הרומנים הנפוליטניים. חשוב לציין ש"ארבע מדברות ואחת שותקת" אינו בשום פנים ואופן ספר אפולוגטי, או כזה שמנסה לתקן את מה שקלקלה אלנה פרנטה, הוא רק מביא היבט נוסף ומעניין מאוד לסוגיית החברות בין נשים.
בנימה אישית, אף שזהו ספר יפה, זורם, שוטף, מלא תרבות וידע, ובעיקר מעורר מחשבה, עלי להודות שהיה לי קשה לקרוא בו. גם עצם הסיפור של ליווי חברה אל מותה עורר בי עצב, גם חשיפת הסודות והשקרים שמלווים מערכות יחסים, וגם, אם יותר לי לומר, הרקע האישי שממנו אני באה העלה בי מחשבות בנוגע לפירוק משפחות ובנוגע למה שאנשים מרשים לעצמם לעשות בשמה של האהבה. בימים שעוברים כרגע על החברה הישראלית בכלל ועל כל אחד מחבריה בפרט, הקדרות השורה על הספר, גם אם יש לו סוף אופטימי־משהו, הקשתה עליי מאוד את הקריאה בו למרות איכויותיו הבולטות.
ארבע מדברות ואחת שותקת
גבריאלה אביגור־רותם
כנרת־זמורה 2020
302 עמ'
