יוסי גר במודיעין. נעמה בירושלים. תמי ורועי בנו את ביתם במושב בצפון. יוחאי תל־אביבי מאז האוניברסיטה. השמות בדויים אבל זה לא באמת משנה, כי המקרים אמיתיים. אתם מוזמנים לעשות בעצמכם את הניסוי: קחו כל תמונת מחזור של ישיבה תיכונית או אולפנה ביהודה ושומרון מהעשורים האחרונים, ותגלו שרבים מהפרצופים המחייכים והמבוישים בני ה־17־18 חצו מאז את הקו הירוק לכיוון מערב במטרה לא לחזור. אני לא מדבר על היוצאים בשאלה או אלה שאימצו אידיאולוגיה שאינה מתיישבת עם ההתיישבות. את אלה אפשר לגמרי להבין, והאמת היא שאפשר להבין כל ילד אחר שלא מעוניין להמשיך ולהיצמד לסינרה של אמו ובוחר להתחיל חיים חדשים במרחק בטוח. אז למה בכל פעם שאני עובר את מחלף ראש־העין מזרח ומתקרב ליישוב שבו התגוררתי בנעוריי כדי לבקר את הוריי, צובטת לי בלב תחושה קטנה אך קבועה של בגידה? אוקיי, בגידה זו מילה קשה מדי. נטישה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצב חדש: חשבון הנפש והלקחים מהקורונה
– "לא התמקחתי, לא השוויתי": הנוסח המלא של חשבון נפש צרכני
– המהפכה הטכנולוגיה מסכנת את החירות האנושית
אולי כי אני זוכר את השבועות הארוכים בתקופות שהטרור השתולל וחדירה ליישובים הייתה עניין כמעט על בסיס שבועי, כשישנתי בחדרי הצופה לעבר מטע הזיתים הענק שבסופו כפר ערבי לא עוין במיוחד אבל לך תדע, אקדחי הטעון המתין מתחת לכרית. האם פחד הוא זה שהנחה אותי בבחירת מקום מגוריי, או לפחות בבחירה היכן לא אגור? אולי כי רק בשכונה שלי יש עוד לא מעט כמוני, שגדלו ביישובי יו"ש והחליטו לגור בפתח־תקווה. מתגוררים פה גם רבים שצמחו בנתניה, אבל מעבר לעיר נראה איכשהו פחות דרמטי. כי כשאתה עוזב יישוב ביו"ש ועובר למה שמכונה ביישובים בתערובת של קנאה ובוז "השפֵלה", הרי שמעבר לסוגיה המשפחתית הקטנה והמעגל הקרוב, ישנו גם העניין הלאומי. האם זה אומר שנמאס לך מהשטחים, אולי אתה בכלל קורא להם עכשיו "כבושים"? האם אתה בעצם אומר במעשיך לדור המייסדים של ההתיישבות – חבר'ה, טעיתם?
במקרה שלי, לפחות, התשובה שלילית באופן מוחלט. אני עדיין מאמין בכל ליבי בחשיבות ההתיישבות ביהודה ושומרון, מעריץ זוגות צעירים וגם משפחות שבוחרים לתקוע יתד על גבעה סחופת רוחות בגב ההר, ליבי שם לגמרי, לא זז מילימטר. הבחירה לגור במקום שבו יש סופר־פארם במרחק של דקה הליכה מהבית וסופרמרקט גדול ארבע דקות נסיעה ממנו היא תועלתנית נטו, ומתאימה לאורח חיי ולחיי משפחתי כפי שאנו רואים אותם כיום. אבל כמי שגדל בצילם של הסכמי אוסלו, ממשלות שמאל שדחפו לפינויים, תחושת סכנה אמיתית שמרחפת תדיר מעל הבית שאתה גר בו, מתברר שאי אפשר כל כך מהר לנתק את כבלי רגשות האשם. ללוקאל־פטריוטיות המובנית אצל כל אדם באשר הוא, נוסף אצל בוגרי יו"ש גם עול לאומי קולקטיבי על הכתפיים, כזה שבכלל לא פשוט להוריד, בכל פעם שהרכב חוצה את הקו.
