אביגיל, גיבורת "מנצחת" של ישי שריד, היא פסיכולוגית צבאית בדימוס שמגדלת לבד את בנה, שאולי, נער לקראת גיוס. היא עוסקת בפסיכולוגיה של ההרג: הבנת המנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים לאדם לקחת את חייו של אדם אחר והמחיר הנפשי שהוא משלם על כך. מטרתה אינה למנוע הרג, אלא לאפשר ולייעל אותו – כלומר להפוך את החיילים שבהם היא מטפלת ליעילים ככל האפשר: דרך תרגילי הרפיה ודמיון מודרך, סימולציות שקרובות ככל האפשר לדבר האמיתי ומתודות שונות של טיפול, היא מכינה חיילים וקצינים ליטול חיים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
בגרות זה אובר רייטד: חסר על מה לצייץ נגד יאיר לפיד?
19 המנדטים של בנט בסקרים רשומים על קרח
השופט הנדל: לא היועמ"ש מחליט על חסינות חברי כנסת
היא מוצלחת מאוד בתפקידה, וגם נהנית ממנו הנאה גדולה. היא אישה חזקה שאוהבת להימצא בעין הסערה, ונמשכת לאנשים קשים ואכזריים. לכן היא שמחה כאשר אבי בנה, שהתמנה זה עתה לרמטכ"ל, קורא לה חזרה כדי לעזור לו להשיג את הניצחון המיוחל, המכריע, במלחמה הקרבה. אך האם הניצחון במלחמה הזו יחייב אותה לשלם את המחיר היקר ביותר?
למרות נקודת המוצא המטלטלת, שמתכתבת במובנים מסוימים עם "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן, לספר הזה אין ממש עלילה – לפחות לא במובן של רצף אירועים מלוכד שאחד מהם מוביל לאחר ובסופם התרת הקונפליקט. במקום זאת יש כאן רצף סיפורים המשתלבים זה בזה, ומרכיבים יחד את התמונה של אביגיל ושל העולם שבו היא חיה: יחסיה עם הרמטכ"ל רוזוליו; העבודה שלה עם מטופלים הלומי קרב; יחסיה המורכבים עם אביה, עם בנה, ועם טייסת צעירה שבה טיפלה בסדרת שבי; משימה שבמסגרתה טיפלה בצוות צלפים על גבול לבנון; או הרצאות לקורס מג"דים שבהן היא פורשׂת את משנתה התיאורטית. כל העלילות הללו מציפות את בעיית היסוד שעמה מתמודד הספר: היחס לאלימות באנושות בכלל ובחברה הישראלית בפרט.
זהו ספר של זוויות חדות: הדברים מונחים על השולחן, בלי ניסיון להסתיר או לייפות. קול המספר, שעוקב אחר תודעתה של פסיכולוגית, מוסר לנו את רגשות הדמויות באופן מדויק, כמעט כירורגי.
הדיאלוגים נותנים תחושה כאילו הם מתחילים מהאמצע, חותכים היישר לתכלית דרך הבשר החי. האלגוריות ברורות מאוד: אביה של אביגיל, הפסיכואנליטיקן המבוגר, מייצג יהדות גלותית ישנה, שעוצבה על ערכי הנאורות; הוא מוחלף בידי הבת הקצינה, שרואה בנפש כלי ולא אידיאל. יש משהו צבאי מאוד בסגנון הפרוזה ששריד מאמץ כאן: ישנן סצנות ומערכות יחסים שראוי היה לטפל בהן מעט יותר בעדינות, אבל כמו אביגיל, הכתיבה לא מנסה ליצור יופי לשם יופי, לטפל לשם טיפול, אלא כדי להשיג מטרה מוגדרת היטב.
ניתן לראות בספר הזה ביקורת פוליטית על מחירו הכבד של הסכסוך הישראלי־ערבי, או מתן קול לתופעה של הלומי קרב והסבל המתמשך שהם חווים. אין ספק ששני היסודות הללו קיימים בספר – לעיתים אף מבוטאים במפורש בידי הדמויות – אבל יש כאן גם אמירה אנושית עמוקה יותר. על מנת להגן על עצמנו, וכדי להנהיג, אנו נדרשים למידה של אכזריות ושל תאוות שלטון. השאלה האם המחיר מצדיק את ההישג, ומהו התמהיל הנכון בין אדם טוב ובין מנצח, מלווה את סיפורה של אביגיל מראשיתו ועד סופו, ומוסיפה להדהד בקורא עוד זמן רב לאחר הקריאה.
מנצחת ישי שריד. עם עובד, 195 עמ'
