בתום מלחמת העולם השנייה חיפש אביה של רירי סילביה מנור את בקבוק השמפניה שרכש בתחילתה ושמר במחסן. הבקבוק הזה הצליח לשרוד בדרך נס את אימי ההפצצות והמלחמה בבוקרשט, נס שקרה גם למשפחה עצמה. אביה של מנור ביקש מאימהּ לחלוץ את הפקק כדי לחגוג את מותו של הצורר היטלר, כפי שהבטיח להן בשעתו. גם הילדה רירי הצטרפה לטקס השתייה לחיים. הם לא יכלו לדעת שהמשטר הקומוניסטי הממשמש ובא יאמלל את חייהם לא פחות, ושהגרוע מכול אולי עוד מחכה להם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משרד הבריאות בעזה: איבדנו שליטה על הקורונה
– דעה: המשבר בכלכלה החרדית: במקום פלסטר צריך שינוי אסטרטגי
– אישורי הבניה בהמתנה: "אם אין ריבונות רשמית תביא ריבונות מעשית"
הנאצים אמנם לא הצליחו לעצור את משפחת אברפלד, שם נעוריה של מנור, אבל הקומוניסטים היוו לפרקים איום לא פחות חמור על שלומם ועתידם. כוחו של "להתראות פליני", הרומן האוטוביוגרפי של מנור, הוא בתיאור החיים ברומניה תחת המשטר הקומוניסטי של גאורגה גיאורגיו־דז'. רודן זה, ששלט ברומניה בין 1948 ל־1965, היה גרוע אף יותר מניקולאה צ'אושסקו, השליט האחרון של רומניה הקומוניסטית, שהוא ורעייתו אלנה הוצאו להורג בשנת 1989 על ידי בית דין מיוחד בשל פשעיהם נגד העם הרומני.
מתנות לחבר סטלין
לרומן נבחר שם פיוטי בזכות הדיאלוג המתקיים בו עם סרטיו של פליני, המעניקים למחברת השראה וחומר רב למחשבה. פליני הוא אולי הטריגר לכתיבת הרומן, אבל באותה מידה היה אפשר לכנותו "להתראות סטלין". אף שהקרמלין היה מרוחק מבוקרשט, עיר הולדתה של מנור, "שמש העמים" הפחיד את ילדי רומניה אפילו יותר מהעריץ המקומי.
מדי שנה ב־21 בדצמבר, דקלמו ילדי בוקרשט את השיר: "ארובות בתי החרושת כותבות בעשן על השמיים החופשיים והבהירים את שמך, לנין". הם גם אספו מתנות עבור "החבר סטלין", לרגל יום הולדתו של "אביהם של הילדים מכל העולם" (עמ' 135) ו"החבר הטוב ביותר של העם הרומני" (153), ומתנות אלו נשלחו לקרמלין. מנור מוסיפה באירוניה מתבקשת ממרחק הזמן: "לפעמים אני שוכחת את יום הולדתו של איזה חבר, אבל עד עצם היום הזה, בכל פעם שה־21 בדצמבר קרב, אני נזכרת אחוזת צמרמורת: יום ההולדת של סטלין!" (136).
וכך כותבת מנור על משטר הפחד של גיאורגיו־דז', שנחשב, לפחות בתחילה, סטליניסט: "1947 הייתה השנה שבה אנחנו הילדים… התחלנו את ההשתלמות באומנות ההליכה על החבל הדק של הפחד" (121). ובמה הייתה כרוכה האומנות הזו? אביה קרול אברפלד, שחינך אותה תמיד שלא להעלות דבר שקר על שפתיה, הזהיר אותה שמעתה ואילך עליה לשקר בכל דבר ועניין הקשורים לקומוניסטים.
הוא אף קרע לפיסות נייר את השיר שכתבה על המלך הרומני מיכאי, שנאלץ לוותר על כתרו כשהקומוניסטים תפסו את השלטון ויצא לגלות, והתריע בפניה שלא תכתוב שוב שירים כאלה, אחרת "זה יהיה רע לכולנו" (123). מרוב פחד הפסיקה רירי הקטנה לכתוב שירים ברומנית למשך שנים רבות, וחזרה לכתיבה רק בגיל מבוגר ובישראל.
אמצעי הזהירות שנקט האב לא הועילו לו. הוא נעצר למשך שבועיים, וכשחזר נראה כמו צל של עצמו. הפחד הוא שהטיל את צילו. בבית סגרו את החלונות, דיברו בלחש והגבירו את הרדיו, וכל זאת כדי שהשכנים לא ישמעו. בדירתם רצו לשכן משפחה נוספת, כנהוג בימי הקומוניזם ברומניה – החוק קבע שדירות צריכות לאכלס עוד ידיים עמלות – והפחד רק גבר.
כתובות על שקית הקאה
"אויבי העם העובד התרבו כארנבות" (134), נאמר להם, ומנור מספרת על שטיפת המוח נגד האדם המערבי שהוצג ברומניה כמפלצת מכוערת עם גיבנת ושק מלא דולרים, דימוי המזכיר דווקא קריקטורות אנטישמיות. חיילי הצבא האדום הוצגו כגבוהי קומה, חסונים ונאים, ממש כאילו הם נמנים עם הגזע הארי. כל כך שטפו לרירי את המוח, עד שכשהגיעה לישראל התקשתה להאמין שהיא יכולה לפגוש גם אנשים מערביים נאים.
ממדפי הספרים הורדו כל הספרים האיכותיים והושארו רק ספריהם של "שכירי העט" הקומוניסטים, ששימשו שופר התעמולה של השלטון. בכל חג ומועד קומוניסטי השתתפו תלמידי בוקרשט בצעדות המוניות כשהם נושאים שלטים: "תהא לעד הידידות בין העם הרומני לעם הסובייטי" ו"בריה"מ – מצודה של שלום" (153). זה כמובן לא הפריע לסוכני הסקוריטטה לעצור ולענות אנשים ולהשליכם למרתפים חשוכים, ולאנוס נשים שסומנו כמתנגדות למשטר. הפחד היה כה גדול, שאיש לא ידע מתי הוא עלול להיעצר ומאיזו סיבה.
מפה לאוזן סופרה בלחש בדיחה המעידה על תהפוכות הפחד והשלטון: שלושה אסירים שלא הכירו ביניהם והובאו לתא מאסר צפוף, שואלים איש את רעהו מדוע נאסרו. "אותי אסרו כי לפני שנה דיברתי רע על וסילה לוקה" (אחד משלושת חברי הטריומוויראט ששלטו ברומניה בתחילת המשטר הקומוניסטי, מת בכלאו; י"א), מספר האחד. השני אומר: "אני אמרתי דברים טובים על וסילה לוקה לפני חודש". והשלישי: "הרשו לי להציג את עצמי… אני וסילה לוקה!" (166).
בשנת 1957, כשלמדה מנור רפואה בבוקרשט, החליט בעלה לשעבר טיטה, שהיה חבר בארגון ציוני שהוצא אל מחוץ לחוק, להגיש יחד איתה בקשה לעלות לישראל. שניהם הוזמנו לתחנת המשטרה, ואחד החוקרים הטיח בהם: "אתם לא נורמלים! חסרי אחריות!" ודרש מהם לבטל את בקשתם (216). הם לא ויתרו, אף שכמו יהודים רבים אחרים שהגישו בהמשך בקשות עלייה נשקפה להם סכנה גדולה לא רק לאבד את מקור פרנסתם, אלא גם להיות מסולקים מלימודיהם ולהיזרק למעצר.
מנור חיה בחרדה יומיומית שתסולק מהפקולטה לרפואה. סטודנטים יהודים אחרים אכן סולקו, אך באורח נס מנור עצמה הצליחה להשלים את התואר, אם כי היא לא שוכחת לציין, ש"המשטר הקומוניסטי… שינה אותי. הפכתי לאדם שנחרת באזמל החרדה. משהו מת בתוכי" (239). ועוד: "כפי שעל עור עבדים נחרת לנצח חותם בעליהם בברזל מלובן, חשתי איך נפשי קועקעה בשנים ההן" (255).
מנור, המגדירה עצמה כ"ניצולת קומוניזם" (262), הצליחה לבסוף להיחלץ מרומניה. גם כשהיא ובעלה לשעבר קיבלו לבסוף את האשרה להגר, לא הרשו להם לקחת איתם אף כתובת ברומניה, כאילו הם משאירים אחריהם אדמה חרוכה. שניהם נאלצו לרשום על שקית ההקאה בכיס המושב את כל הכתובות שלמדו בעל פה לפני הטיסה. שקית סימבולית – הקאה מהמשטר הקומוניסטי. הפחד נשאר, אולי לתמיד. גם כאן נהגו בני הזוג בשנותיהם הראשונות בישראל לסגור את החלונות ולדבר בלחש על רקע רדיו רועש, כדי שהשכנים לא ישמעו את שיחתם.
בעקבות צ'כוב
עלילת הרומן האוטוביוגרפי של מנור מתרחשת ברובד המרכזי שלה בשנת 2015, כשמנור היא כבר בת שמונים וראתה עולם, והיא שבה שנים רבות לאחור לשנות ילדותה, מבלי להתרפק עליהן. הרומן הוא קפסולת זמן המתזזת בין בגרות וזקנה, ילדות ונערות. עבר והווה משתלבים בהרמוניה, כמו גם שירה ורפואה.
הרומן עוסק גם בתכנים אחרים, בנוסף לאימי הקומוניזם: שנות מלחמת העולם השנייה, שמוראותיהן גרמו לדוד ניקו להציע למשפחה להמיר את דתה לנצרות, אך הסבתא זעמה והחליטה לשמור על יהדותה בכל מחיר; ההפצצות על בוקרשט; הבריחה לכפר בזהות נוצרית מזויפת; מערכת היחסים המורכבת מאוד עם אימה, שהעידה על עצמה שהיא "אימא משוגעת" (126), ושכמה מתסביכיה הקשו מאוד על מנור בשנות ילדותה ובגרותה ויצרו עבורה תסביכים אחרים; הלימודים בבית ספר נוצרי, שדווקא עיגנו את אמונתה היהודית ואת תפיסתה הציונית ביתר שאת.
עוד מתוארים ברומן אהבתה העצומה לספרות ולספרים, שהיו למעשה כל עולמה בשנות ילדותה. וכמו צ'כוב, סופר שמנור מעריצה במיוחד ושהיה גם רופא, היא החליטה ללמוד רפואה והייתה לפרופסורית המשלבת בין רפואה, פילוסופיה ושירה. השילוש הקדוש הזה ניכר היטב בכתיבתה המכילה תובנות לא רק בתחום הרפואה ("האבחנה ברפואה שייכת גם לתחום הפילוסופיה," כותבת מנור, "חובה על רופא טוב להיות דומה להוגה דעות"; 275), אלא גם בפרוזה ובשירה, וכוללת גם לא מעט שורות המספרות את סיפור חייה כמו במשפטי שיר. גם לאחר השם הבינלאומי שעשתה ברפואה, בעיקר בתחום האופתלמולוגיה ונוירו־אופתלמולוגיה – רפואת עיניים ומחלות עצבי ראייה – עדיין לכתוב שיר נחשב בעיניה הרבה יותר, שכן בכך היא חוזרת "לחלק האמיתי של האני המקורי שלי" (356).
זהו ספר המשלב בין מסע אל העבר, מסע בין תרבויות ומדינות ומסעה של המחברת להבין את זהותה. פרקים בספר עוסקים גם בשובה לארץ הולדתה רומניה לאחר שלושים שנה, והמפגש המחודש שלה עם מדינה שסבלה בשנות התשעים מפוסט־טראומה של המשטר הקומוניסטי ארוך השנים. ברומניה הופכת מנור לדמות מוערכת בתחום רפואת העיניים, בזכות פרויקט סיוע שהיא מנהלת.
התוצאה היא ספר שניכר עליו כי נכתב בידי אישה ידענית ודעתנית. הרומן, שראה אור בתחילה בשפה הרומנית ונבחר עם פרסומו כספר השנה ברומניה, מייצר עניין, אם כי לא בכל פרקיו באותה המידה. לטעמי, המחברת והקוראים כאחד היו יוצאים נשכרים מקיצורו במקצת.
להתראות פליני
רירי סילביה מנור
פרדס, 2020, 362 עמ'
