יונתן מרציאנו, סטודנט לקולנוע בפריז, חולם באחד הלילות על נערה מסֶפרו, עיירת הולדתו במרוקו, הנושאת על גבה כלוב זהב עם כנרית. הנערה מאמינה שהכנרית היא האהוב שלה שברח ומכשפה החזירה אותו אליה בתור ציפור. היא שומרת על האהוב בתוך הכלוב כדי שלא יברח שוב, ואילו עבור מרציאנו הכנרית שבכלוב היא למעשה העיירה ספרו שעליה הוא שומר בכלוב זיכרונותיו כדי שלא תברח לו שוב. וכדי שאכן לא תברח שנית, בן שמחון כותב עליה כבר רומן שלישי בסדרה, אחרי שני קודמיו: "נערה בחולצה כחולה" ו"המרוקאי האחרון".
הכנרית שבן שמחון נושא על גבו היא אפוא טרילוגיית הספרים הסמי־אוטוביוגרפיים שהוא כותב על סֶפרו, שהיא עבורו משאב של סיפורים כמו מאקונדו עבור גרסיה מארקס. לא פחות מכך הוא כותב על נורית סתיו, אהובה חמקנית ואולי ערטילאית, נוכחת־נפקדת, שהופכת למושא חלומותיו של מרציאנו בכל ספרי הטרילוגיה. סֶפרו, שאותה עזב בן שמחון בילדותו, הינה מציאות שהפכה לחלום, וגם נורית סתיו, שהוכרזה כנעדרת במלחמת ששת הימים, הייתה למעשה מציאות שהפכה לחלום.
הרומן הראשון בטרילוגיה התרחש בעיקר בוואדי סאליב בחיפה, הרומן השני התרחש בחצי האי סיני במלחמת ששת הימים, ואילו "זרים" מתרחש בפריז, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור ועד לחתימת הסכם השלום עם מצרים. אבל לפני הכול, שלושת הרומנים מתרחשים בספרו המרוקאית.
עיר האורות והצללים
"זרים" הוא רומן המשך עצמאי לכאורה, אבל מוטב לקרוא אותו שלא במנותק מקודמיו. בן שמחון מייצר כאן סדרת ספרים חדשה בספרות העברית בנוסח "היכל הכלים השבורים" של דוד שחר המנוח. גם בהיכל הכלים השבורים של סֶפרו, כמו בזה של שחר העוסק בירושלים, ניתן לקרוא כל רומן בנפרד, אבל תמיד השלם גדול מסך כל חלקיו, ובשלם הזה יש חלקים טובים יותר וטובים פחות.
הן אצל שחר, שהסדרה שלו כללה תשעה ספרים, והן אצל בן שמחון, שהסדרה שלו כוללת לפי שעה שלושה בלבד, תוכני הספרים מתכתבים זה עם זה, ולעיתים סצנות כמעט שלמות חוזרות בהן על עצמן, אם כי לא באותן המילים ממש. לעיתים זו חזרה לצורך הדגשה שנועדה לחזק את הסצנה, ולעיתים זהו מחזור מיותר בתוך אותו רומן עצמו.
גם הטון הנוסטלגי אצל שניהם די דומה. שתי הסדרות הללו שואבות השראה מסוימת מ"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. העובדה שפרוסט היה סופר צרפתי־יהודי, ששחר היה פרנקופיל ידוע שזכה להצלחה גדולה בצרפת ואף לפרס "מדיסיס" הנחשב (אם כי בארץ זכה להערכה פחותה) ואילו "זרים" מתרחש ברובו בפריז אינה מקרית בעיניי. בן שמחון עשה דוקטורט בקולנוע ובתיאטרון בסורבון בפריז, והוא מייחד חלק גדול מ"זרים" לקולנוע הצרפתי ולעיר האורות, שעל סמך הרומן יש בה לא מעט צללים.
קריאה בטרילוגיה מאפשרת לעקוב אחר הטעם המשתנה של מרציאנו בקולנוע. בתור נער בחיפה ב"נערה בשמלה כחולה" הוא היה מעריץ מושבע של סרטי גארי קופר, ואילו בתור סטודנט בפריז הוא מעריץ של הקולנוע הצרפתי ובעיקר של הבמאי האיטלקי פליני, שהוא הטריגר לרצונו ללמוד שם קולנוע ולעשות סרט על נורית סתיו שהוכרזה כנעדרת.
נשף תחפושות
כחלק מסגנון הכתיבה המיוחד של בן שמחון, המערבב בין הזיה למציאות, הוא מערבל גם ספרות וקולנוע, וכך אנחנו מקבלים רומן בתוך סרט וסרט בתוך רומן, הכולל למעשה עשרות סיפורי־משנה. המעברים בין קולנוע לספרות מאפשרים לדמויות בולטות מעולם הקולנוע להיכנס ולהשתלב באופן טבעי לכאורה בעלילת הרומן. ולא רק לדמויות מעולם הקולנוע. נשיא מצרים אנואר סאדאת מופיע ברומן יחד עם מנחם בגין, שמבקש לפגוש את מרציאנו, ובעיקר אריק שרון שרוקד ברומן לצלילי מוסיקה מרוקאית עם גנרל מהארמיה השלישית המצרית הנצורה, כשהוא חבוש בתחבושת המפורסמת שלו.
אך משמעותיים יותר בעלילה הם אכן אנשי הקולנוע. למשל, שחקנית הקולנוע הידועה דלפין סריג המנהלת רומן עם מרציאנו, ובעיקר הבמאי פדריקו פליני המככב ב"זרים" בתפקיד אורח, כשהוא נפגש עם מרציאנו וחברתו הצרפתייה־יהודייה ויויאן, וגם עם כמה מקרובי המשפחה שלהם – מפגש שגורם לו להכריז שהעיירה ספרו נראית כאילו נלקחה מסרטו "סטיריקון".
למעשה "זרים" הוא רומן על קולנוע, הכתוב כמו תסריט של אחד מסרטיו של פליני. המון דמויות יוצאות ונכנסות כמו בנשף תחפושות, ועל הכול שפוך חן נוסטלגי עליז המלווה במוסיקת רקע. כפי שפליני אהב לספר על חייו באמצעות הנשים, גם מרציאנו בוחר לספר על חייו באמצעות הנשים. נורית סתיו של החלומות וויויאן של המציאות. מרציאנו תוהה בינו לבין עצמו "אם אי־פעם אני אעז כמו פליני להביע באופן חופשי את מה שאני מרגיש, ואם במה שאני כותב עכשיו אני יכול להרשות לעצמי להיות קצת פליני" (עמ' 212).
מרציאנו לא מצליח לבסוף להפוך לפליני ולביים את הסרט שרצה, אבל בתקופה הראשונה לשהותו בפריז הוא מקדיש כמעט את כל עיתותיו לעשיית הסרט על סתיו, שדמותה משתלטת על כל ישותו. מרציאנו הוא כמדומה האדם היחיד בתבל שמאמין שהיא עודנה בחיים. שורה של טלפונים מסתוריים ודיווחים של מקורבים מעוררת בו לרגע את התקווה שיפגוש אותה שוב, ולרגע לא ברור אם זו אכן היא, או שמא מישהו מותח אותו. כשיונתן מספר על כך למקורביו הם מייעצים לו ש"החיים זה לא סרט. תשכח מזה" (עמ' 289). פסיכולוג מייחס את הזיותיו כביכול לסימפטומים של הלם הקרב שממנו הוא סובל מאז יוני 67'. גם דעתה של חברתו ויויאן לא נוחה מכך שהוא ממשיך לעסוק בנעדרת, והיא מתפרצת כלפיו בכמה סצנות קנאה כמעט קולנועיות, המסתיימות לבסוף בחתונה יהודית כשרה לפי המסורת של ספרו.
דודה סולטנה הזמרת
מרציאנו זונח לבסוף את כתיבת התסריט על נורית סתיו ומתחיל לכתוב מחזה על עיירת הולדתו. מכאן ואילך הרומן תופס תפנית ולא בהכרח לטובתו. אם עד לאותו הרגע מדובר היה ברומן שבו מתרחשות שתי עלילות שחיות במאומץ בשלום זו עם זו – האחת עוסקת בקולנוען צעיר שנוסע לפריז ללמוד קולנוע ולעשות סרט על אהובתו החיה־מתה, והשנייה עוסקת בסאגה המשפחתית הצבעונית להפליא שלו – הרי שמכאן ואילך נורית סתיו נזנחת כמעט לחלוטין, וחוט העלילה הראשי שניסה לקשור בין הקצוות הולך מעט לאיבוד. מרציאנו עצמו מצטדק באוזני ויויאן הקוראת את יומנו: "אני לא בא לכתיבה עם חומר מוכן, הכתיבה מפלסת לי את הדרך. אני לא יודע איפה המינוטאור שלי מתחבא. אני מחפש אותו" (105).
בכמה מהסצנות הטובות פחות ב"זרים", החיפוש בהחלט מורגש. כמה קיצורים היו מיטיבים עם הרומן, שהסיום שלו נראה קצת מאולץ ואף מהווה מחזור מוגזם מדי לעלילת המחזה הידוע של בן שמחון "מלך מרוקאי", שגם בו יהודי סֶפרו מחפשים את המשיח ומתאמנים במעוף.
אפשר אולי לסלוח לכמה מהפגמים ברומן, לא מעט בזכות הסצנות היפות המתרחשות בפריז בימי מרד הסטודנטים ובכלל, בזכות תחושות הזרות העוברות כחוט השני בעלילה, בזכות כמה אמירות שנונות, למשל על חתונות בימינו לעומת חתונות בעבר ("פעם אנשים התחתנו, היום אנשים מצלמים איך התחתנו", עמ' 201), ובעיקר בזכות סיפורי המשנה הכוללים פרגמנטים משפחתיים בחלקם מקסימים. אלה מעין אגדות עם מאגיות, העוסקים בין השאר בדודה סולטנה הזמרת, שקולה מהלך מקצה ספרו ועד סמטאות פריז ומסמטאות פריז ועד גדות התעלה; הדוד גדליה שהסתיר את אוצרותיו בקירות הבתים של ספרו שאותם סייד; חמודי המצרי שיודע לצטט את אלתרמן ושאיתו נפגש מרציאנו גם בעיתות מלחמה וגם בעיתות שלום; סולאנז' המתעלפת בסצנות דרמטיות בקולנוע ובתיאטרון; ויויאן השחקנית, שברומן הזה היא לטעמי דמות מרתקת הרבה יותר מנורית סתיו, ודמויות עסיסיות נוספות שהיו יכולות לאכלס כמה מסרטיו של פליני, אבל החיבור ביניהן לא תמיד מתלכד לרומן מספיק מגובש.
זרים, גבריאל בן שמחון, ידיעות ספרים, 2018, 321 עמ'
