הפעם האחרונה שבוב דילן הגיע לישראל הייתה ביוני 2011. הוא עלה אל הבמה באצטדיון רמת־גן, ובמשך כשעה וחצי מול כ־50 אלף איש נתן הופעה שבה לא ייצר אינטראקציה עם הקהל אפילו פעם אחת. לא שלום, לא "ערב טוב תל־אביב" ובטח שלא קלישאות אמני חו"ל מהזן של "אתם הקהל הכי טוב שהופעתי מולו". לדעת רבים, ולא רק מזן המתפלפלים, זה היה ערב שנע בין מאכזב לקטסטרופלי. זה לא היה רק חוסר התקשור, אלא גם סאונד נורא, בתצורות השונות לחלוטין מגרסאות האלבומים שבהן דילן מגיש את השירים שלו על במה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
טלוויזיה אחראית לא נותנת במה לאיום ברצח
המחיר ששילמנו תמורת הכותרת "השגריר הבדואי הראשון"
הבנאים באים: סודה של משפחת הכשרונות המפורסמת בישראל
כשאייקון כזה בא להופיע, ועוד במדינת היהודים, לא יהיה בהכרח פרובינציאלי או חצוף לצפות שינהג כאן טיפה אחרת. טיפה. באופן אישי זה היה שבר פנימי לא קטן מול מי שהגיטרה בעולם חייבת לו אולי אפילו יותר ממה שהוא חייב לה, כשבנה בזכותה את אחת הקריירות המשמעותיות של מוזיקאי בעולם התרבות המודרני.
שום דבר לא באמת מכין אותך לאכזבה מהסוג הזה. לעמוד בפעם הראשונה מול מי שעמד לצד מרטין לותר קינג, שעשה סיבוב פרסה מהופעה בתוכנית הפריים־טיים של אד סאליבן כי לא הסכימו שישיר בשנות השישים שיר מחאה נגד היחס המפלה לשחורים, האיש שיודע לזקק מילות אהבה ואכזבה לאישה או בכלל לחיים כמו שאף זמר אחר לא מצליח – ובפועל אתה רואה מולך אדם מעט נרגן שבא לעבודה כדי להחתים כרטיס ולהמשיך הלאה.
גם היום, כשאנחנו כבר כמה שנים טובות אחרי הערב ההוא, האצבעות רועדות ומהססות לתקתק את דברי הכפירה האלה, שיצרו נפש חצויה בין הערצה והתרגשות מדילן לתחושה חצופה שמה שהיה שם כבר לא באמת קיים. קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על אמנים מסדר הגודל הזה בלי שהאמוציות ישטפו את המקלדת. כשהתחיל ההייפ סביב האלבום החדש של דילן, הרגשות המעורבים שיחקו תפקיד בחוסר האמונה כלפי מה שהאיש יכול להנפיק בימים אלה. את עיקר הרעש האקטואלי סביבו בשנים האחרונות חולל טקס פרסי נובל שאליו בחר לא להגיע, לאחר הבחירה המפתיעה בו כזוכה בשנת 2016, בתחום הספרות.
זה נשמע כמו הפרזה, אבל בשנייה ש"I Contain Multitudes", השיר הראשון באלבום החדש שלו, התנגן באוזניות, כל תלאות השנים התמוססו כלא היו. פריטה של גיטרה קלאסית עם אפקט סלייד מהדהד מציפה את האוזן; דילן נכנס לתמונה אחרי פתיחה של כמה שניות בקול המתכתי הייחודי שלו, ומתחיל בטקסט נהדר שמפרק לגורמים קטנים ומוחשיים את המרכיבים שיוצרים את דמותו. מהשוואה לאינדיאנה ג'ונס ועד לחולשות סביב הרגלי אכילה, הדלת שנפתחת מושכת את המאזין להיכנס פנימה, גם אם הוא מגיע לפתח הבית כשהוא ציני לחלוטין. רגעים שלמים של בלוז שאי אפשר שלא להיכנס דרכם לקפסולה, שגם אחרי שעה ו־11 דקות אתה לא באמת משתחרר ממנה.
שיר אחרי שיר באלבום, התחושה היא שכל החסרונות באישיות האניגמטית של דילן הופכים ליתרונות שמהלכים קסם על היצירה כולה. זה כולל אפילו את השירה הנבלעת והמגולגלת, שיכולה להטריף בהופעה והופכת לדבר המדויק ביותר שהמוזיקה צריכה באלבום הזה. האלבום כולו רצוף בטקסטים שבוחנים את נימי הנפש דרך וידויים וסיפורים, וטקסטים פוליטיים כמו שיר הסיום של האלבום, "Murder Must Foul", על רצח הנשיא קנדי. כל אחד מהשירים מביא רשמים של תצפית עומק במשחק שבין הפנים והחוץ בחייו של דילן, על הרבדים השונים שבהם.
זאת כמובן לא הפעם הראשונה שדילן מפליג בהצלחה למקומות האלה, אבל כשזה מגיע כשהוא רגע לפני הכניסה לעשור התשיעי בחייו, קשה שלא לייחס לזה משמעות מיוחדת ולראות בכך רובד אחר של חשיפה, ואולי גם רצון לסכם דברים. קשה להתחמק מהשוואה לאלבומים שאמנים כמו לאונרד כהן, דיוויד בואי וג'וני קאש יצרו רגע לפני שנפרדו מהעולם הזה, והפכו למעין צוואה. תשע שנים אחרי המופע ההוא ברמת־גן, דילן שב למחוזות שהפכו אותו לא רק למוזיקאי גאון, אלא גם לנפש שיש לקהל שמקשיב לה רצון להתחבר אליה ולהאמין לה. עד ההופעה הבאה, עד האלבום הבא, עד מאה ועשרים.
Rough and Rowdy Ways Bob Dylan
