אביגיל היא אישה בשנות הארבעים לחייה, שעד לפני זמן לא רב שירתה במערך בריאות הנפש של צה"ל; היא בתו של פסיכואנליטיקן מפורסם, גדלה בתל־אביב, למדה בבית ספר למחוננים, שירתה שנים ארוכות בצה"ל והיא אם יחידנית לבנה שאול. בקיצור, היא מישהי שנמצאת בצד הנכון, השבע והמפונק של החברה הישראלית, וזה רק חלק מהאפיונים שבאמצעותם מתעתע שריד בקוראיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההיסטוריה האמריקנית מוכיחה שלמרות הסקרים, הבחירות פתוחות
– ההסדר המשפטי לביטול אירועים, הופעות ופעילות בגני ילדים
– האם קריסתה של כלכלת איראן תשפיע על יציבות המשטר האסלאמי?
את "מנצחת", הנובלה החדשה של ישי שריד, קראתי בכמה שעות. זהו ספר מרתק שמחזיק את הקורא במתח בנוגע לאופן שבו תתפתח הדמות הראשית, הנושאת את העלילה על כתפיה, ולמחיר שתשלם על מעשיה. שריד פורס אקספוזיציה מתעתעת, שמכניסה את הקורא ברגל קלה לתוך העלילה בלי מילים מיותרות, וגורמת לו לחוש כאילו הוא שב למחוזות מוכרים. אחרי כמה עמודים נדמה לו שהוא לא רק מכיר את אביגיל גיבורת הספר, אלא גם מתחיל ממש לאהוב אותה. אלא שעד מהרה מתבררת לקורא אמת מרה על הגיבורה הזאת, שדומה אולי לדמויות מוכרות, אמיתיות וספרותיות, אבל גם שונה מהן במידה רבה מאוד.
מול אביגיל המקראית
מלכתחילה חשדתי שזה הולך להיגמר בבכי. החשד שלי נבע קודם כול מהבחירה בשמה של הגיבורה, אביגיל, ומהבחירה בשמו של בנה, שאול. אתחיל דווקא בשמו של הילד: שאול הוא מי שיש להשיבו למקום שממנו הגיע, שכן הוא נמצא כאן בהשאלה כפיקדון זמני. ועל כן, הבחירה הספרותית בשם הזה עלולה לבשר רעות. אינני רוצה לקלקל את חוויית הקריאה למי שטרם קרא את הספר, אבל אומר שתחושת האימה שליוותה אותי לאורך הספר, בעיקר במה שנראה לי כמין מסע של האם להר המוריה בדרכה לעקוד את בנה במו ידיה ובעצם מעשיה, התבדתה לפחות באופן חלקי. ואף על פי כן, נדמה לי שגורלו של הבן מהדהד את מעשיה של אימו.
גם הבחירה בשם אביגיל אינה סתמית. כזכור, על אביגיל המקראית נאמר שהיא גם טובת שכל וגם טובת מראה, וכזאת ניתן לומר גם על אביגיל גיבורת "מנצחת". אלא שאם אביגיל המקראית משכנעת את דוד שלא להרוג את נבל, ואחרי שהוא מתאפק ולא הורג אותו הוא מודה לה על כך, הרי שהייעוד של אביגיל גיבורת הספר הוא הפוך לגמרי.
מה בעצם קרה לילדה החכמה והיפה שגדלה בבית טוב והלכה ללמוד פסיכולוגיה כדי לסייע לאנשים ובעיקר לפגועי הלם קרב? מתי נפרדו דרכיהם שלה ושל אביה הפסיכואנליטיקן המפורסם, שמאוד מסתייג מהקריירה שלה, וההסתייגות שלו מטילה צל כבד על יחסיהם? קשה לומר, אבל ברור שיחסי האב והבת ועיסוקיהם הם סמל ליחסים שבין דור התקומה לבני דורנו: מה שהיה אצל אביה עיסוק שמהותו ריפוי הנפש האנושית ותמיכה בה, הפך בידיה, כנציגת הדור הבא, לכלי משחית. בתחילה סייעה אמנם לפגועי הלם קרב, אבל אחר כך, משלמדה את המנגנון שנפגע, כבר ידעה איך לעקוף אותו, וכעת, מתוך מעמדה כמרפאה, הפכה לתומכת לחימה ואולי אפילו למי שגורמת לאנשים צעירים להתכחש לתאוות החיים שלהם ולבחור בהרג, גם כזה שאינו כרוך בהגנה עצמית או לאומית.
אביגיל התמחתה בטיפול בהלומי קרב, ודווקא מתוך המאפליה הזו פיתחה שיטות שונות שבאמצעותן היא מלמדת את חיילי צה"ל ואת מפקדיו להפוך למכונות הרג משוכללות, כאלה שאינן מהססות להוציא לפועל כל מעשה הרג במהירות ובאלגנטיות. המוטו שלה, שעליו היא חוזרת שוב ושוב בשינויי נוסח, הוא כזה: "בני אדם הם יצורים רכי לבב… רובם נרתעים מהרג, חוץ ממעטים שנולדו לכך, ועבורם הריגה היא פעולה טבעית. מטרתו של הצבא היא לאמן את הרוב הרכרוכי להרוג" (עמ' 47). אביגיל מקדישה את חייה המקצועיים, שזולגים גם לחייה האישיים, לחשל את לבבותיהם של הנערים הרכים שנשלחים לצה"ל ולהפוך אותם ללוחמים שאינם יודעים היסוס מהו.
הצגת דמויות מתוחכמת
אבי רעיון העוועים שנקרא "הניצחון המוחץ", שאליו הוא משתוקק במערכה הבאה של צה"ל, הוא רני רוזוליו, הרמטכ"ל הנערץ, שתחת פיקודו שירתה אביגיל עוד כשהיה מג"ד, וגם היום, אחרי שהשתחררה, היא מייעצת לו. ושלא תטעו, הוא בחור נורא נחמד, ויפה עשה שריד שעיצב אותו ככזה. אילולא עשה זאת, היה הקורא נוטש את הספר מיד בתחילתו, מתוך מחשבה שאביגיל היפה והחכמה היא משרתת של כוחות הרשע. אבל עם בחור נחמד כזה כרמטכ"ל ועם בחורה יפה וחכמה כמו אביגיל, הרבה יותר קשה לנטוש. כך לדוגמה, רוזוליו עשה את כל מסלול הקצונה בצה"ל בלי להטריד אותה מעולם, אפילו לא ברמז, ורק כשביקשה ממנו שיהיה אבי הילד שלה, כשהייתה כבר בת 33 ועדיין לא נישאה, הסכים, אבל בדרך מכובדת והגונה ואפילו עדינה.
הבחירה של שריד באנשים טובים כרמטכ"ל אהוב ופסיכולוגית מוערכת, מוכיחה שהמלחמה הניטשת כאן אינה רק מלחמה של חיילי הצד האחד בחיילי הצד השני, אלא מלחמה של חיילי ישראל על שפיותם. בחיים האזרחיים חיילי צה"ל הם בחורים צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם בתיכון, אבל בחייהם הצבאיים הם צלפים שיושבים מעל קבוצות של מפגינים ויורים בהם, ולפחות לפי האופן שבו הדברים מוצגים ב"מנצחת", לעיתים קרובות למוות ולא תמיד בצדק. ואת הגשר בין שתי התרבויות הללו צריכה אביגיל לבנות בכל פעם מחדש. אבל אביגיל כבר מזמן לא רואה בתפקיד שהיא ממלאת רע הכרחי. ככל שהעלילה מתקדמת כך היא משתכרת יותר מהתפקיד שלה, וממציאה עוד ועוד רעיונות כדי לבנות את הגשר הזה, וגם גשרים נוספים.
שריד הוא סופר חכם מכדי לנסח כתב אשמה נוקב נגד הגיבורה שלו, ואולי משום כך הוא יוצר תאי אתיקה קטנים בתוך הווייתה המפחידה. היא אמנם מעצבת את תנאיו של שבוע השבי עבור חניכי קורס הטיס, אבל כשהיא יושבת מעבר לחלון החד־כיווני ומביטה בנוגה, אחת החניכות, היא מצילה אותה מהשפלות נוספות שהיו יכולות להיות מנת חלקה אלמלא הייתה היא שם. באמצעות פכים קטנים שכאלה הופך שריד את הגיבורה שלו לאישיות שמבעד למעשיה הקורא חש אליה אפילו חיבה מדי פעם.
האם ייתכן שאביגיל הפכה בעצמה לרוצחת כמו אותם מעטים שלדבריה נולדו לכך? ייתכן גם ייתכן, ולא רק זה, אלא שנראה שההרג לא רק מרגיע אותה אלא ממש מדליק אותה. אחרי שהיא יורה יחד עם יונה הצלף (גם כאן בוחר שריד בשם מעורר מחשבה: האין היונה סמל השלום?), היא מודה לו: "'תודה', אמרתי כשיצאתי כפופה מהעמדה, והוא הסתובב אליי לרגע והביט בי בעיניים. כשהגעתי למקום מבטחים הזדקפתי, מתחתי את איבריי, וחייכתי על עצמי. הרגשתי שלמה" (עמ' 150). בהמשך היא גם מתנה אתו אהבהבים, אף שעל פי גילו היה יכול בקלות להיות בנה. אם כן, מי שפתחה את הקריירה שלה בניסיון לסייע לפגועי הלם קרב, הפכה למי שההרג מרגיע אותה ומסעיר את רגשותיה.
ההתנהלות הזאת כל כך מופקרת וחוטאת במובנים רבים, עד שברור שהעונש בוא יבוא, והוא אכן מגיע. אבל העונש שבו נענשת אביגיל דווקא הוא מעיד על כך שנותרה, על פי שריד, עוד תקווה קטנה שמהבהבת בין אודי השפיות של החברה הישראלית הדיסטופית שהוא מציג.
בין מציאות לבדיון
מה רוצה שריד מקוראיו? נראה שבראש ובראשונה הוא רוצה להזהיר אותם מפני ניתוק הרגש מהמעשה. להרוג, אומר שריד, זה מעשה שכל אדם נורמלי נרתע מפניו, ואבוי לחיילי צה"ל אם יאבדו את הרתיעה הזאת. שריד גם רוצה לומר שהצירוף "ניצחון מוחץ" – כזה שהרמטכ"ל רוזוליו רוצה להגיע אליו – הוא לא רק טיפשי אלא גם מסוכן מאוד, משום שהוא אינו בר השגה. והוא מסוכן לא רק למי שנהרגו בקרב או יַהרגו בו, אלא גם לאלה שיישארו בחיים, ובעיקר לחברה שהאמינה שהצירוף הזה אפשרי.
האם האמירה הפוליטית של הסופר היא שהחברה הישראלית וחיילי צה"ל הנוכחיים כבר שם – מעוקרי רגש באופן שמאפשר להם להרוג ללא נקיפות מצפון – ואביגיל הבדיונית היא שיקוף, אמנם מוקצן, של המגמה הזאת? או שאביגיל אינה דמות בדיונית בעיניו אלא דמות פנטסטית ממש, ומי שרואה בה שיקוף למציאות קיימת ולא גיבורה ראשית של דיסטופיה מחרידה, המציבה בדמותה תמרור אזהרה, עושה זאת על אחריותו?
"מנצחת" הוא ספר שאפילו לאנשי שמאל יהיה קשה לקרוא. בניהם משרתים בצבא, והם אינם רואים אותם כרוצחים נטולי רגש. הוא קשה בעיקר משום שהדיסטופיה שהוא מציג היא דיסטופיה עדינה ומתוחכמת, כזו ששורשיה נטועים עמוק בהוויה הישראלית; ומדי פעם היא חורכת בתער מלובן את העצב החשוף שבו היא מטפלת, ומנכיחה את הקרבה בין הרקמה המציאותית לרקמה המחרידה שנמצאת, כך לפי הספר, ממש מעבר לפינה.
בנוסף לאמירותיו הפוליטיות־חברתיות יש לשריד גם אמירות פילוסופיות, שבאמצעותן הוא מנסה לומר לקוראיו שחשוב לא להתפתות לאמיתות חלקיות וגם לא למראה עיניים. אביגיל דומה לדמות המקראית שעל שמה נקראה, אבל רק באופן חלקי מאוד. היא אמנם טובת שכל ויפת מראה כמוה, אבל בניגוד לה, לא רק שאינה מונעת שפיכות דמים אלא מעודדת אותה ומתענגת עליה. שריד כותב היטב וספרו נקרא בעניין רב. אני רק רוצה להסתייג ולומר שיש כותבים גברים שמשמיעים את הקול הנשי בצורה משכנעת ממנו.
ישי שריד כותב מתוך קרבי החברה הישראלית ולתוכה. הוא סומך על קוראיו שהם מכירים את המציאות שהוא מתאר ואת הדמויות שמסתובבות בה. מי המנצחת פה, שואל את עצמו הקורא עם סיום הקריאה: האם זאת אביגיל, שרוצה לנצח ומוכנה לשלם על כך כל מחיר, ואולי זו החברה הישראלית?
מנצחת
ישי שריד
עם עובד, 2020, 195 עמ'
