ימים שונים, משונים ועצובים עוברים על עולם התרבות הישראלי מוכה הקורונה. במסגרת אותם ימים משונים, כבר לא היה משונה כל כך לקבל במוצאי השבת האחרונה טלפון מתיאטרון גבעתיים, שמטרתו הייתה לוודא האם אנו אכן מתכוונים להגיע להופעה של יהלי סובול, שאמורה להתחיל במקום בעוד כמחצית השעה. "בוודאי, אנחנו מגיעים", השבתי בעיזוז, וחשתי קצת גיבור שלא שת ליבו אל מול הפחדים והחששות, ויוצא שש אלי קרב למרות כל הסכנות האורבות בדרך. הטלפון הזה, והעובדה שלאחר כעשרים דקות הצלחנו למצוא חנייה ממש קרוב לתיאטרון, גרמו לנו לחשוש כי שנינו נהיה הקהל היחיד שישב מול סובול. הצטרפה לכך גם ההנחיה בכניסה לרדת לאולם הקטן של התיאטרון, על שם שושנה ארבלי־אלמוזלינו, במקום האולם הגדול שבו הייתה אמורה ההופעה להתקיים מלכתחילה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
המחיר ששילמנו תמורת הכותרת "השגריר הבדואי הראשון"
מחאת העו"סים: "דורשות הנשמה כי נחנקנו"
בנט: אני יכול להשתלט על הקורונה בתוך חודש
מה טוב היה לגלות שאיננו הגיבורים היחידים. קצת יותר מחמישים איש ואישה הגיעו כדי לראות את סובול בהופעה חיה. המרחקים ההכרחיים של כיסא ריק מימין וכיסא ריק משמאל בין כל קבוצה וקבוצה אפילו הצליחו לשוות לאולם מראה מלא למדי. סובול פתח עם "סוס", שיר הנושא מתוך אלבום הסולו הראשון שלו, שיצא בסוף האלף הקודם. אי אפשר היה להתעלם מהמשמעות החדשה שהוטענה במילות הפזמון הקצר – "אבל טוב, טוב לנו ככה, לנשום ביחד". "מי היה מאמין שלנשום ביחד יהיה משהו אמיץ", אמר סובול לקהל "היפים והאמיצים" כהגדרתו, לפני שהמשיך לשיר הבא.
עבור סובול הייתה זו ההופעה הראשונה זה כמה חודשים, ובאופן טבעי ונכון למעמד הוא לא ניסה לחנך את הקהל בחומרים חדשים. אפילו לאלבומו האחרון שיצא לפני כשלוש שנים היה יחסית מעט ביטוי. סובול ניגן את השירים המוכרים יותר מקריירת הסולו שלו ("אל תנדנד את הסירה", "גבוה", "לא יכול בלי זה") וגם כמה מלהיטי הענק של מוניקה סקס, הלהקה הוותיקה שבה הוא מתפקד כסולן למעשה עד היום. זה היה מופע אינטימי, קטן ויפה. ניכר בסובול שהוא לא סובל מהפוזיציה החשופה הזו: רק הוא, גיטרה וטלפון סלולרי על הבמה – טלפון שאפילו היה חלק מההופעה – והחיבור לקהל הלא גדול אך הנחוש שישב מולו במרווחים הלך והתעצם משיר לשיר.
גם לפני הקורונה, זמרי וזמרות הרוק לא ממש מילאו את קיסריה כל שבוע. תהילתם נמצאת די מאחוריהם, לפחות עד שיבוא גל חדש במוזיקה הישראלית, שכרגע מושתתת בעיקר על טקסטים דביליים של פופ מסונתז או מוזיקת כפיים שמחה וקופצנית שמקורה באגן הים התיכון. אלו ואלו בחירות תרבותיות שצריך לכבד, אבל אין ספק שהרוק הישראלי לא נמצא באחת מתקופותיו היפות. דווקא בשל כך יש להעריך ולהוקיר את סדרת ההופעות שהתקיימה בתיאטרון גבעתיים, כמובן תוך הקפדה על כללי התו הסגול של משרד הבריאות, כל עוד היה אפשר לקיימן. אגב, לליין גם קראו "תו סגול". זה החל לפני שבועיים עם ערן צור שאירח את ארקדי דוכין, המשיך כאמור במוצאי השבת שעברה עם יהלי סובול, ואם ירצה השם יחזור כשיפתחו שוב השערים עם קורין אלאל, חמי רודנר ומאור כהן.
ולסיום, אי אפשר להתעלם מכאב ההזדהות עם האמנים, שזקוקים לקהל – ולא בושה לומר, גם לכסף – כמו אוויר לנשימה.
