ספרה השלישי של המשוררת ענת שרון־בלייס הוא ספר המוקדש כולו לספר אחר: התורה. למרבה האירוניה, עבור רבים מהקוראים הדתיים התורה היא ספר קדוש כל כך עד שלא ניתן לקוראו ללא תיווך פרשני, ולכן כמעט אינו יכול לעורר השראה יצירתית. לפיכך, אף שעבור רבים התורה היא עיסוק של יומם ולילה, היא אינה מקור להשראה ולשירה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כך התגלגלה המסכה לכסות את הפנים של כולנו
– אי אפשר לתקן את התקשורת בלי להתייחס למסורתיות המזרחית
– בסיס הלימוד היהודי: לא רק מה, אלא למה
והנה, מעמק יזרעאל מגיע ספר שירים העוסק ושוגה כולו בתורה ובאהבתה: שירֵי "כי קרוב" – שם הספר מתייחס לפסוק מחומש דברים, "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – נכתבו מתוך קריאה אישית בפרשות השבוע שערכה המשוררת במשך כמה שנים.
"כי קרוב" הוא מפגש אינטימי של משוררת עם פרשות התורה ופרשות בתורה. הוא אינו מחויב לעיסוק בסדר הפרשות או כולן, אלא לאהבה העצומה של הכותבת לתורה כטקסט שאולי אינו דברי אלוהים בעיניה, אבל ודאי שהוא דברים חיים. הספר הוא דיבור אישי, נדיר ומרגש, של אישה הקוראת בתורה כספר קודש – לא במובן הדתי, אלא במובן שבו היא מתמסרת אליה. מתוך כך נולדים שירים שאינם מנסים להיות פרשנות טקסט, אלא פרשנות נפש.
זהו דואט של שתיים, אישה ותורה, וגילוי של אהבה עצומה. כך הופך מעמד הר סיני, כמו בדברי חז"ל, למחוות אהבה וברית זוגית: "עָנַדְתִּי אוֹתִיּוֹת לְצַוָּארִי / וְיָצָאתִי. / פָּסַעְתִּי עַל הַחוֹל, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּיָּם / הָאַחֲרוֹן. / הִמְתַּנְתִּי שֶׁיֵּרֵד מִן הָהָר, / שֶׁשְּׂפָתָיו / יִקְרְבוּ וְיַהֲגוּ / אֶת שְׁמִי, / שֶׁאֶסְתּוֹבֵב אֵלָיו לִרְאוֹת / אֶת הָעֲדִינוּת / שֶׁבָּהּ הוּא מַנִּיחַ אֶת כַּפּוֹת יָדָיו / עַל עֵינַי / וְקוֹרֵא בַּדְּבָרִים"; וסיפורה של מרים, שלה מוקדשים שני שירים בספר, לשיר ארס־פואטי עדין על היכולת הנשית לומר שירה מול איתני טבע ואדם גדולים מנשוא: "קוֹל בָּקַע מִן הַשָּׁמַיִם / בֵּרֵךְ וְקִלֵּל / קִלֵּל / וּבֵרֵךְ, וּפָנָה. / הִבַּטְתִּי / לְאָחוֹר / אֶל בְּאֵר הַמַּיִם / אֶל הַיָּם שֶׁעָמַד / וְנָתַתִּי קוֹלִי / שִׁירָה".
נתינת הקול של ענת שרון־בלייס היא חלק מהחידוש שחווה העולם היהודי בעשורים האחרונים, בעיסוק הנשי המתחדש בתורה. והחידוש בו הוא לא רק ביופיו הרב ובשירים הנכתבים בשפה עדינה, מלאת אהבה וענווה, אלא בעומק השיח האינטימי שהתורה מאפשרת למשוררת, עם נפשה ועם שורשי התרבות שלה כאחד. כך הופך המסע היהודי הארוך למסע אישי של בקשת קרבה, פנים וקשר: "לֹא סְנֶה בּוֹעֵר / וְלֹא סֶלַע הַמַּגִּיר מַיִם / וְלֹא עַמּוּד עָנָן / וְלֹא הַר / פָּשׁוּט פָּנֶיךָ, / שֶׁיִּהְיוּ אֶל פָּנַי / עֲדִינוֹת כִּבְרֵאשִׁית".
אומרת שירה
כי קרוב
ענת שרון־בלייס
פרדס, 48 עמ'
