למחרת היה צריך יוחנן טוילי לנסוע לכנס צעצוענים. הוא העיף מבט בצעצועים שלו וסגר בטריקה את הדלת . הרעש העיר את דינוזעורה שנבהלה: האם הרעש הזה מוכר לי? פריקי לא העלתה בדעתה שהיא צעצוע שהתעורר לחיים. וגם לא חשבה שהיא מפעם פעם, כי כל אחד בטוח שהזמן שלו זה הזמן האמיתי. היא הביטה בצעצועים ואמרה לעצמה: אם אצא החוצה, אולי אמצא תשובה.
על פי נתון מרשים ומטריד כאחד, שהתפרסם לקראת שבוע הספר, בישראל רואים אור מדי שנה למעלה מאלף ספרי ילדים. במילים אחרות, כשלושה ספרי ילדים חדשים מודפסים מדי יום. שפירושם, למרבה הצער, כמות גדולה פי יותר משלושה מזו שקורא ילד ישראלי בממוצע ביום. כשאלו הם פני הדברים מתגבר הצורך לזהות את הזהב בין כל הנוצץ, ולהצביע על מה שיש בכוחו להפוך לספר על זמני, שנשאר על המדף גם כשפג תוקפם של כל היתר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חמישה דברים שלא ידעתם על אלכס, המומיה היחידה בישראל
– "לא הגיוני שמסתנן מלבנון יגיע עד החצר שלי"
– מצב סחיטה: כחול לבן צריכה להתייצב נגד נתניהו
זהב כזה אפשר למצוא כמעט תמיד בספריה של נורית זרחי, על פראותם וצלילותם. "פריקי", ספרה החדש, מספר על דינוזעורה בשם פריקי שייצר בונה הצעצועים יוחנן טוילי. הסיפור מגולל את ניסיונותיה להבין מי היא, ולהרגיש בבית בעולם ה"רגיל" על אף השתייכותה לימים רחוקים, נכחדים.
קולו של הזר שנקלע לעולם באורח מקרה או פלא הוא קול שזרחי מרבה להשמיע. למראית עין, במפגש ראשוני, יש בקול הזה משהו חריג וחד פעמי. אולם עם הקריאה מסתבר כי הוא דווקא קול מצוי למדי, הדובר בשפתם של כל הילדים שמרגישים "לא בבית" בעולמם, ילדים החשים זרים ונבדלים ביחס למציאות הרגילה ולמוסכמות הטבועות בה, שאינן נהירות להם באופן מיידי.
גם המכשפה תנינה, גיבורה מפורסמת אחרת של זרחי, מתקשה להרגיש חלק אינהרנטי מהעולם למרות שלפעמים היא רוצה בכך בכל מאודה:
למה לי להיות לצד המעטים המכשפים ולא לצד הרבים, הרגילים?… הרי תמיד נצחו הרבים, חוץ מהמכבים". קורקבן התכווץ בפינתו ותנינה נופפה מולו באצבע: "מזה שמתכווצים בבית לא תופסים את סודם של הרגילים; מה שצריך לעשות זה לרגול אחריהם". תנינה לקחה תוף מרים ואת קורקבן החתול ושניהם יצאו מהבית. "לאן הולכים הרגילים האמיתיים?", לחשה תנינה לקורקבן. קורקבן, שהתמלא גאווה, אמר: "לסופרמרקט". תנינה עמדה: "איך לא חשבתי על זה שלאכול מה שהרגילים אוכלים זה להכניס לעצמך את חומר הרגילות (מתוך "מי מכיר את תנינה", כתר, 2009).
דרך ניסיונותיה מלאי הכוונה של פריקי הדינוזעורה למצוא תשובה לשאלה מה היא ומה תפקידה בעולם שאליו נקלעה, היא חוצה את הגבול שבין הפנים והחוץ שוב ושוב, וכך מאחדת ביניהם לאט, כמו בתנועה של מלאכת תפירה זעירה.
היא פוגשת את נגה, בתו של בונה הצעצועים יוחנן טוילי, ודרך עיניה – במשך הזמן שהן מבלות יחד – הולכים הדברים ומקבלים פשר וצורה. בשונה מפינוקיוֹ, למשל, פריקי לא נעשית ילדה אמיתית, וגם לא מתרחשת סימביוזה ממשית בינה ובין העולם, אבל "חומר הרגילות" הולך ונצבר אצלה אט אט, והיא כבר לא מרגישה זרה בתכלית, וגם העולם מצידו משיב לה אהבה.
בהקדשת הספר כתבה זרחי: "לכל הפריקים שיצאו מהיער הקדמוני". עבור ילדים רבים שחווים מפגש דומה עם העולם, פריקי יכולה להיות חברה טובה בהחלט, ולהוליך אותם בעדינות מן הפנים אל החוץ, פעולה נחוצה לחיזוק התפרים.
פריקי
או: איך הופיעה דינוזעורה
נורית זרחי
איורים: הלה חבקין
הקיבוץ המאוחד
27 עמ'
לבני 5-9
