"כאן ממש…" נשמעו המילים אל תוך הלילה. דקלה שלחה מבט לעריסה. לא מספיק שלוקח לה שעות להרדים את איתן, עכשיו גם התחילו סיורי הסליחות הארורים. "משפחת בנאי היא אחת מ…" המשיך המדריך. זה היה כבר הסיור השלישי הלילה ממש מתחת לחלון שלהם. משום מה רק היא שמעה את הצחקוקים הקטנים, רשרושי החטיפים והסברי המדריכים שעלו בכל לילה מן הרחוב. רואי לא השמיע קול מהחדר השני. איתן ישן בשלווה בעריסה שלו. גם דביר לידה לא נע. חולצת הסוף מסלול שלו המשיכה לנוע בקצב נשימה איטי ורגוע. היא הצליחה לנמנם קצת לפני שהגיע קול שירת "היינו ילדים וזה היה מזמן…" כאילו בשקט. "נורא אותנטי פה", היא שמעה לחישה מהוסה מלמטה ורצתה לקום ולצרוח עליהם, זה לא אותנטי! זאת השינה שלי! אבל לא היה לה כוח לצאת מהמיטה. רק בסביבות ארבע בבוקר הרעש דעך.
"לא שמעתי את איתן בוכה בכלל", אמר לה דביר בבוקר, לפני שיצא לשים את רואי בגן וראה אותה מפהקת. "זה לא איתן, זה הסיורי־סליחות". היא פיהקה שוב ונענעה את העגלה. היא הייתה צריכה לחשוד במשהו כשדודה של דביר סיפרה להם שהם גרים ממש ליד עץ התות מהשיר של יוסי בנאי. אבל מה היא ידעה אז בתחילת החורף הקודם? היא רק חשבה שעם כל הסמטאות האלה, נחמד שיש גינה קרובה לצאת אליה עם רואי.
בלילה הבא זה רק התגבר. "אני לא מצליחה להירדם", היא לחשה לדביר. "זה נגמר בסוף…" הוא מלמל תוך כדי שינה. "באמת? מתי?" הוא מלמל משהו שנשמע באופן חשוד כמו סוכות. אוף. בואי נגור בירושלים הוא אמר לה. בדירה הישנה של סבתא שרה. בלי שכירות, ליד השוק. מה רע. באמת מה רע. אפילו את הקור הירושלמי והשלוליות היא שרדה בכבוד. אבל שום דבר לא הכין אותה לחודש אלול. לילה אחרי לילה. עוד קבוצה. ועוד אחת. ועוד אחת.
"תעשי להם קישטה, אמא", אמר לה רואי כשלקחה אותו מהגן למחרת, ושמע אותה מתלוננת ליפעת, אמא של טל הבת. "את עוד תתרגלי", יפעת אמרה לה. "עכשיו אני ישנה גם עם 'רחוב האגס אחד' בפול ווליום. נו, אז את מאריכה את החופשת לידה?" ודקלה התחמקה משם לפני שתצטרך גם להתמודד עם הסברים למה היא לא רוצה לחזור לעבודה בהייטק.
בראש השנה סוף־סוף ישנה עמוק, אבל הלילה שהגיע אחריו… די. זהו. היא התעוררה והתיישבה במהירות. נמאס לה מהמדריכים שחייבים לעמוד בדיוק מתחת לחלון שלה. נמאס לה מהתיירים שחושבים שהם נורא שקטים. נמאס לה שכולם מצליחים לישון ורק היא לא. נמאס לה ש… פשוט נמאס לה. בסדר? והיא קמה, בלי לדעת בדיוק מה היא עומדת לעשות. איך רואי שלה אמר? היא צריכה לעשות להם קישטה, כן. ובאגרופים קמוצים צעדה יחפה לחדר שלו ושלפה בשקט מהארון את האקדח. היא טענה אותו במטבח, חזרה לחדר, פתחה את החלון וסחטה את ההדק, מכוונת את לוע האקדח כלפי מטה. וכל הצחקוקים והרשרושים והדיבורים הבלתי פוסקים הפכו בבת־אחת לצרחות וקללות והתנצלויות של המדריך ש"לא ידע שהשכנים פה משוגעים". היא המשיכה לירות עד שנגמרו כל המים במכל. ואז חזרה למטבח ומילאה אותו שוב ושוב ושוב. עד שהשתרר שקט מוזר. חשוד. היא חיכתה דקה. שתיים. כלום. בקושי הצליחה לדחוף את הראש מהחלון ולראות מדריך מסמן לקבוצה שלו להתאסף מהצד השני של הגן, מסובב אצבע ליד ראשו ומצביע על סימני המים על המדרכה.
"התיירים האלה", הגיב דביר לפיהוק הגדול שלה בבוקר. "אפילו אני שמעתי אותם הפעם". "כן. ממש הגזימו", אמרה. "אבל נראה לי שזהו". "כן", הנהן דביר. "כי עוד מעט כיפור". "כן, נכון", אמרה, ולא הצליחה שלא לחייך.
אודליה גולדמן (34) היא מורה לעיצוב ועוסקת בכתיבה. גרה בירושלים
