האש התפשטה במהירות על פני הסדין ופערה בתוכו חור מעוות ועצום. חביב ונתי ברחו מהר בחזרה לכיוון השוק אבל אני קפאתי. לא יודע כמה זמן בהיתי בענן העשן השחור המיתמר עד שחטפתי את הסטירה.
הכול התחיל יום קודם, יומיים לפני פורים. בהפסקה, בדרך חזרה מהמגרש נתי אמר לנו שנלך מחר אחרי הלימודים. "יאללה", חביב ענה, "32 מגיע", ואני ישר הרגשתי כאב בטן. הולכים לפנחס מהשוק לקנות נפצים.
הדיבור על נפצים עבר מפה לאוזן ומדור לדור. כל הילדים בירושלים ידעו שלפני פורים עוברים בשוק "אצל פנחס". היו המון סוגים: דבורה, דבור, רגיל, שטיח. אבל הכי חזק היה ה"שרקן". טיל זעיר בצבע כחול עם ראש חץ אדום שיושב על קיסם מתכת דקיק. תוקעים את הקיסם באדמה בזווית, מציתים את הפתיל ומחכים. אחרי כמה שניות זה טס ומשמיע שריקה חדה עד לפיצוץ.
למחרת בצהריים עלינו על 32. זה היה אקורדיון ועמדנו במעגל באמצע. נתי וחביב לא הפסיקו לדבר כל הדרך ואני שתקתי והסתכלתי על האנשים. זקנות עם שמלות דהויות, וזקנים עם מכנסיים מרופטים. ברחוב עזה עלו אישה חרדית ושישה ילדים קטנים. היא נעמדה במעגל לידנו עם עגלה ריקה והילדים התפזרו לכיסאות ריקים. חשבתי לעצמי שבחיים אמא שלי לא הייתה מרשה לי לשבת רחוק ממנה, ואז הבנתי שבחיים לא נסעתי עם אמא שלי באוטובוס.
ירדנו באגריפס למטה וטיפסנו בשתיקה לכיוון השוק. עכשיו גם הם היו כבר קצת במתח. אחרי כמה דקות של עמידה מבולבלת בכניסה, נתי התחיל לדבר עם איש זקן אחד. היה לו קסקט חום, פנים עייפות, זיפים לבנים וכתר זהב בשן מקדימה. פנחס. אחרי משא ומתן קצר נתי העביר לו שלושה שטרות צהובים של 10 וקיבל ממנו שקית שחורה עמוסה. "שרקן יש?" הוא שאל. "בטח", פנחס ענה ושלף אותו משקית אחרת, "זה עוד חמש. זה עושה פשששש באם. תיזהרו מאוד־מאוד". אספנו אחד מהשני שקלים, חצאים ועשרות אגורות, ועפנו משם.
התוכנית המקורית הייתה לחכות לערב כדי לראות את האש הזוהרת, אבל עם השרקן אי אפשר היה להתאפק. חיפשנו מקום לתקוע אותו, וצללנו לתוך נחלאות, שאז עדיין לא ידעתי שככה קוראים לה. מהר מאוד הלכנו לאיבוד. הדרכים המתפתלות היו עשויות בחלקן אספלט מבוקע ובחלקן עפר. הבתים היו נמוכים ושמנים, כאילו מנופחים. הלבנים היו צהבהבות־חומות, ולכל אחת צורה משלה, כמו עוגות שתפחו, והתריסים הירקרקים שבצבצו ביניהן נראו כמו זיגוג של סירופ מתוק. זה היה שונה כל כך מהבתים הלבנים של השכונה שלי.
"כאן", נתי הכריז. עמדנו בחצר פנימית בין כמה בתים. מרבץ כורכר בז'י עם כמה עשבים שוטים ועמודים חלודים שביניהם נמתחו חבלי כביסה. נתלו שם סדינים, גופיות וכמה ציציות בגדלים שונים. לבן בוהק בשמש. נתי תקע את השרקן בזווית עם הראש לכיוון הכבסים. חביב שלף מהכיס קופסת גפרורים ורכן להדליק את הפתיל. זה בטח ארך שנייה או שתיים, אבל המעוף שלו היה מרהיב. הוא טס בקשת ועשה פששש ממש כמו שפנחס הבטיח. הוא התפוצץ בתוך הסדין, שמיד התחיל להישרף. הם ברחו וצחקו, ונתי צעק "יא אללה".
הסטירה העירה אותי ונזכרתי לברוח גם. לא הבטתי לאחור, ולא ראיתי מי השכן שנתן לי אותה. בתחנה ראיתי אותם עומדים, וכשהתקרבתי הם הבחינו בי ונקרעו מצחוק. לא דיברתי כל הדרך. בסוף ירדתי בצומת ניות והם המשיכו לכיוון הקטמונים. גם כשהאוטובוס כבר נעלם מהעין, עדיין שמעתי אותם צוחקים.
אמתי מור (38) הוא מורה בתיכון ליד"ה ומנחה בתוכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית. ספרו השני, "תפוח מורעל", יוצא לאור בימים אלה (ספרי ניב)
