המקרה התרחש שנה לפני מלחמת ששת הימים, כשמלאו לי תשע. כדרכי, הייתי מבלה שבועיים בכל קיץ בבית דודי אהרון שרם, שהתגורר בשכונת בית־ישראל בירושלים, עם אשתו וששת ילדיהם, והייתי בודק בקנאה את הקליעים שנתקעו בארון הבגדים שלהם. עפו מאחורי החורשה, דרך רחוב שמואל הנביא, מגבול ירדן, היו דודניי, איציק וחיימי, מציירים לי מהמרפסת את הנתיב.
איך שירדתי לבדי מהרכבת, עם המזוודה והסנדלים החומים, ובעוד הכרטיסן טופח בהתפעלות על כתפי, הודיע דודי שהשבת, אף שאין אומרים סליחות, נתפלל בבית הכנסת עדס, גאוות העדה החלבית בנחלאות, ושאתכונן לקום מוקדם מאוד כי הדרך לשם ברגל תארך שעה. כמה מוקדם? שאלתי בחשש. חמש וחצי! השיב. בקיץ אהבתי לישון עד מאוחר והחמצתי פנים. עזוב, זה החופש שלו, התערבה דודתי אדל. חבל! אתה לא יודע איזו חוויה תהיה לך שם, זה בית הכנסת המפואר ביותר שיש! התפעל דודי. טוב, הסכמתי רפות, בתנאי אחד: שבדרך חזרה, נעבור דרך שער מנדלבאום. למנדלבאום זה, שהיה במרחק רבע שעת הליכה מהבית, לא הרשתה דודתי ללכת, והסיפורים על החיילים הבלונדינים, כחולי העיניים והכומתות, עם הרובים על הכתף, שעומדים בשער הגבול ובודקים, הלהיבו את דמיוני.
ומפליא: הדוד אהרון הסכים מיד.
כשהגיעה השבת, קמתי עייף. רוח ההרים הקרירה והצחה, שאין עוד כמוה בשום מקום בעולם, צמררה את גבי. איציק וחיימי צעדו צוהלים, והדוד – הוא לא הפסיק לספר על שני האחים הגבירים, עובדיה ויוסף עדס, שעזבו לפני שישים שנה את ביתם המפואר בעיר חלב שבסוריה, ועלו לירושלים כשהם מביאים לעיר הקודש ריהוט מושלם – עשוי עץ משובץ בצדף – עבור בית הכנסת של העדה. פנינה של יופי! התפעל דודי, אתה תראה! ועוד סיפר על אודות אחד בשם אלברט ענתבי, שקנה את האדמות ועזר ליהודי ארם צובא לבנות את בתיהם באותה שכונה, נחלת־ציון, ורק לי לא היה מזל, סיים דודי ופיזם: "בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים". אחרי העליות והירידות כאבו רגליי. ברחוב אגריפס עודד אותי דודי: הנה, כבר כבר! וברחוב שילה צעק: בואו ילדים, נרים עוד רגל! כשהגיענו לרחוב באר־שבע, צעק: זה הלב־של־הלב־של־השכונה!
נכנסנו פנימה בחרדת קודש. האנשים הלכו על הבהונות. כל התפילה לא הורדתי את עיניי מציורי האמנות של סמלי השבטים, מהפסיפס שעל הקירות ומהריפוד העשיר של הכיסאות. דודי הקיש באצבעותיו בסידור שלי לרמוז לי שאתרכז. אבל אני ומחשבותיי היינו בארם צובא. כשהסתיימה התפילה, לאחר הקידוש, שאל דודי נפוח מגאווה: נו, יגאל, מה אתה אומר? השבתי: זוכר את ההבטחה, נכון, דוד?
יצאנו לדרך חזרה בחום הגדול. נסחבנו דרך רחובות צרים עד שבטי ישראל, וצעדנו לאורכו. יבלות צמחו בכפות רגליי. לפתע נגלו עמודי השער, הדגלים המתנפנפים והחיילים שבעמדה הנישאה. התחלתי רץ כמשוגע, ובעקבותיי דודניי. אם אתה מכניס בשער רק רגל אחת, אתה בחוץ לארץ! תוכל לספר לחברים המטומטמים שלך בתל־אביב שהיית בחו"ל! צעק איציק בצחוק פרוע. הלב שלי התפקע מההתרגשות, כשעצרה מכונית שחורה מבריקה לפני השער וחיימי קרא: הנה הנזירים היוונים שנכנסים לירדן בלימוזינה! החייל הבלונדיני ירד לפתוח את השער, ורגליי שעטו בכיוון המכונית שנסעה לאט. נגעתי ברגל בצידו השני של פס המעבר כשנשמעה הירייה באוויר. קפאתי במקום. ואז הסתובבתי והתחלתי לרוץ בפראות, עד שגיליתי שדודי ושני דודניי רצים לצידי מבוהלים. הייתי בחוץ לארץ! צעקתי בניצחון, ודודי השיב בגמגום: הבטחתי לך היום חוויה, לא?
לבנה מושון (67) היא סופרת ועיתונאית. כתבה רומנים למבוגרים וכ–40 ספרים לילדים ולנוער. זכתה בפרס טשרניחובסקי ובפרס אקו"ם
