בנעוריי הייתי עוקבת אחרי נער עם כלב בשכונת נחלאות. שם בין הסמטאות והגגות האדומים, הייתי יכולה לשמש כצילו של הלא נודע ולא לדעת פחד. הוא מעולם לא הסתובב, הנער. אני תמיד הייתי בדרכי לבית הספר כשצעד לפניי. בקיץ הייתי מסתתרת מאחורי כובע רחב שוליים וחומקת לבסוף בפנייה חדשה, לרחוב בצלאל, נפרדת ממנו, בלי שידע, והוא היה ממשיך לצעוד, חומק בין פיתולי הסמטאות. בחורף הייתה זו מטרייה שאהבתי, אפורה עם חיפויים כחולים, שהייתה מעניקה לי מחסה מהגשם והרוח ומאותם הדברים שלא ידעתי שעתידים להתגלות. תנועת האנשים ברחוב בצלאל הייתה מבשרת יום חדש, בעודם רגילים לצאת טיפין־טיפין כמטבעות, ולהתגלגל אל גורלם. היום מצידו היה מסביר מסתורין, והיה זה גמול משתלם ליציקת משמעות לחיים. אני הבנתי מהר מאוד שאיני יודעת מי אני, אך התנחמתי בכך שעתידה אני להתגלות. הנער שהלך לפניי היה גבוה מעט ושערו גלש על עורפו. הוא מעולם לא הסתובב.
״אז איך את עכשיו נשואה לו?״ ישבתי ספונה בפינת המעשנים בקפה נוקטורנו. זו הייתה פגישה לא שגרתית עם רנה, הפסיכולוג שלו. היה דחוף שניפגש, ואני משום מה אף פעם לא מצאתי זמן. יכול להיות שאיפשהו בתת־מודע חששתי שסבתא מזל תתהפך בקבר אם תשמע שהנכדה שלה הלכה לפסיכולוג, גם אם הוא לא שלה. בית הקפה היה פשרה, על רקע אלביס קוסטלו ופוסטר של מרלין מונרו, אפשר היה להיבלע באור הספוטים הכתומים. אולי זה העולם הבא? הספוטים גברו על השמש שנבלעה בחוץ בשכבות עננים קודרים וגשם זלעפות. יכולתי להתעלם מהשאלה, כי מה זה בעצם משנה לרנה? ולמה שאחשוף את כל סודותיי? ונזכרת איך הרב שם טוב שאל אותי, לפני 25 שנה, אם היינו יחד, והתכוון לשאול… כלומר, שאל, אם אני עדיין… ואיך הרגשתי את הלחיים סמוקות ושזה לא עניינו. מאז ועד היום, אני לא אוהבת כשפסיכולוגים שואלים שאלות, ולא כשרבנים שואלים שאלות. אפילו לרופא המשפחה אני לא אוהבת לענות. אבל לפעמים אין ברירה. לפתע נזכרתי בכלב שלו, ואיך האח החייל שלו ירה בו בשטח פתוח מטווח אפס. האח צמחוני ופעיל למען ״תנו לחיות לחיות״, אבל איכשהו כשהכלב נהיה קשיש וחולה לאף אחד לא היה אכפת, ואפילו הוא הפסיק לצאת איתו לסיבובים בנחלאות. הבית הפך לחלל מרחף, מלא צואה, בלב העיר, והכלב היה צריך למות. בסיטואציה כזו, את כל האידאולוגיות היפות היו חייבים, כך נראה, להזיז הצידה. הוא קבר אותו איפשהו במדבר. אף אחד לא הרגיש אשמה. למה נזכרתי בזה? אולי כי… ״הוא הסתובב יום אחד״, עניתי בפתאומיות לרנה, אחרי שתיקה ארוכה. ״ומה עשית?״ הוא שאל כצפוי. ״נבהלתי״, השבתי, ״על אף שחיכיתי במשך שנתיים שיסתובב, מעולם לא ראיתי את פניו ו…״
יש דברים שאת יודעת להסביר לעצמך היטב אבל לא לאחרים, לכן לא הבנתי למה זה חיוני כל כך, לדבר על מה שהיה. הרגשתי שהוא לא יבין. הוא לא יבין. כמו שאני לא מבינה עשרות שנים. הוא לא יבין. וקיפלתי את הכעס בין שיפולי הלב. אחר כך, מול הראי הגדול בחדר השינה, התבוננתי בעצמי ודמעה גדולה סללה דרכה לאורך צווארי. איך היה שועט את רחוב המדרגות בדילוגים, ואני אחריו בלי שידע. תהיתי. הוא היה מאושר והיה הראשון והיה היחיד ונותר כזה גם כשבמרכז החדר נותרו שתי יבשות שונות עם הסכמי שלום ותשוקה אל הלא נודע, זו ששימשה כדבק מגע לכל החיים.
היא ישבה על המיטה, הוא שכב עם גבו אליה. לא היו מבטים. רק כלבי אשמורת הבוקר היו אלו שייללו במפתיע. לא נבחו, בכו. מלקקים את דמעותיה, מזרזים אותה אל הגילוי.
מרלין וניג (40) היא חוקרת קולנוע ומרצה. מתגוררת בירושלים
