סיגל מציצה באשה שיושבת מולה בסטודיו של ראובני ומציירת דמויות בדיוניות של נשים לוחמות ששיערן ארוך ונכרך סביב גופן כמו נחשים וקעקועי גולגולות על הכתפיים. היא נראית מבוגרת מסיגל בעשור, יש לה שיער לבן אסוף בצמה עבותה ושלושה עגילים בכל אוזן. אשה יפה, מאלה שצעירים אומרים עליהן: "רואים שהיא היתה פעם יפה". זה מעצבן את סיגל כשאומרים ככה.
לא מזמן היא קראה מחקר שהקבוצה המועמדת ביותר להתאבדויות הם גברים סביב גיל שבעים. ככה היה כתוב במחקר "הקבוצה המועמדת", כאילו מדובר במועמדות לאוסקר או לראשות עיר. זה הפתיע אותה, היא היתה חושבת שהקבוצה המועמדת ביותר תהינה נערות בגיל ההתבגרות, גיל שבו אפשר לזרוק את החיים כי האף שלך לא מספיק יפה בעיניך, או כי את חושבת שמתים אם הלב נשבר מאהבה. אבל היא מבינה שנשים סופגות לאט את פגעי הזמן. מגיל צעיר יחסית הן כבר לא יולדות יותר, ולא חלקות פנים ושיערן לא שופע ורך והן עוברות את גלי המשברים האלה כשעוד יש להן כוח. אבל גברים לא רואים את הרכבת שלהם באה מולם עד שהיא ממש דורסת אותם, ואונם שהם חשבו שיעמוד להם לעד מתרסק פתאום והם נשכבים על הפסים וזהו.
גם לנשים בנות חמישים ושתיים עשוי לקרות משהו פתאומי כמובן, היא יודעת. כמו סרטן למשל.
סיגל ראתה את המודעה 'ראובני סטודיו לציור' מודבקת על העמוד של הרמזור ברחוב בצלאל. הרמזור בבצלאל פינת ניסים בכר איטי מאד. אפשר להתעצבן עליו ואפשר לעמוד שם כמו על גדת נהר ולהתבונן על החיים השוטפים במורד. זה עניין של זמן כנראה. לסיגל אין זמן להתעצבן. לבזבז את החיים על כעס. ככה זה סרטן, היא חושבת. גונב לך את החיים עוד לפני שהוא גונב אותם ממש. אפילו להתעצבן כמו בנאדם כבר אי אפשר.
סיגל תמיד רצתה לגור לתקופה בעיר עם נהר שמחלק אותה לשתיים לגדה הימנית והגדה השמאלית. האמת היא שאחרי שהיא קיבלה את תוצאות הבדיקה היא חשבה לטוס לפריז, לחיות בדירה משקיפה אל הסיין עד שלא תרצה יותר, או עד שלא תוכל. מה שיבוא קודם. אבל היא פחדה, מה יקרה אם המצב יחמיר והיא תהיה לבד בעיר זרה ומנוכרת? את כל האומץ שלה היא בזבזה על הכימותרפיה. היה שווה, הסרטן נסג. אבל עכשיו שהוא חזר היא לא חושבת שיש לה מאיפה להמציא אומץ. אמנם אפשר לסוע לפריז גם לא מאומץ, אלא מייאוש. אבל בסוף, היא רוצה להשאר בעיר המיניאטורית הזאת, בנחלאות. שנדמה שגם אם תגזור את שוליה, ואת הכבישים והמוצאות והמבואות שמחברים אותה לעיר הגדולה, היא תיכון ותעמוד עצמאית, כמו אשה קוקטית גאה ועתיקת יומין. סיגל מחכה ברמזור הארוך בשעת שקיעה כשהשמש מעל גן סאקר והגגות האדומים של השכונה העמוסה מציתה בשמיים הנצחיים של ירושלים עננים של אש, היא מדמיינת את שאון הכביש מים גועשים ואת הרחוב נהר מוזהב. אחר כך היא חוצה, יורדת בגרם המדרגות ברחוב ארנון ודוחפת את דלת הברזל של הסטודיו לציור, היא תולה את המעיל, לא מסירה את הכובע ואומרת: "אהלן".
סיגל מציירת שוב ושוב חומות ושמים וחומות ושמים. אף אחד בסטודיו לא שואל, כמו שהיא לא שואלת את האשה המבוגרת היפה למה היא מציירת רק בעיפרון את הנשים. זה בדיוק מה שהיא רצתה לעצמה לזמן הזה. לעבור בשקט ובקלות בין ירושלים, זאת של מעלה וזאת של מטה.
טיפול זוגי ומשפחתי וכתיבה בתחומים שונים (44), תקוע
