בדרך כלל מגיעים אליי בדואר כארבעה ספרים בשבוע; והנה עכשיו כלו ארבעה שבועות בלי אף ספר. צוק העיתים שעצר את הדפסת הספרים וכלא את רגלינו מלקנותם בחנות הוא הזדמנות טובה לפלוש מעט מעבר לתחומנו המקובל או המקובע, ולעבור מספרי נייר שדפיהם נהפכים באצבע טבולה במרבץ נגיפים נוזלי – אל אשגר ספרותי המופץ בקרני הקסם המקוונות, חודרות הקירות והסגרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניסוי כלים: כמה קל לרקום עולמות
– "מר ואלכה" לא דומה לשום דבר כרגע בספרות העברית
– האדם מחפש משמעות והארי פוטר: קריאה בימי קורונה
"סיפוריים", מבית מדרשה של הסופרת והמאיירת ענת עֵינהר, הוא יצור דואלי ודוא"לי. דוא"לי כי אפשר לקבלו רק בדוא"ל, ודואלי משתי סיבות לפחות. ראשית, כל ספרון כולל שני סיפורים, אחד תרגום של עינהר מהקלאסיקה המודרנית של השפה האנגלית ואחד סיפור מקורי שנכתב במסגרת "סלון הכתיבה" שלה; שהוא, בתורו, משהו שבין סלון ספרותי, סדנת כתיבה למתקדמים וחבורה ספרותית. ושנית, מפני שכמעט שווי ערך לסיפורים הם האיורים, מאת מגוון מאיירים במגוון טכניקות, המלווים אותם. הפורמט המקוון אף מאפשר רענון של ז'אנר הספר המאויר: העמודים מוגשים אנכית, זה מעל זה, והאיורים גולשים לפעמים מעמוד לזה שתחתיו.
שני הסיפורים בגיליון השני (אנחנו בסימן 2 הפעם, בהחלט) נוגעים בפער התפיסתי שבין עולם הילדות לעולם הבגרות (מעניין שכך היה גם בסיפורי הגיליון הקודם). בשניהם גם יש גם מוטיב של מתח בין העושר התרבותי היהודי לבין העולם שמחוצה לו, המיוצג בדמות גיבורה ראשית מוצפת רגשית.
את הסיפור המתורגם כתבה צעירה בת 19 והוא הקפיץ אותה למעלת סופרת מהמדרגה הראשונה בארה"ב. זוהי קרסון מק'לארס, שנכללה לאחרונה גם בקובץ "שלוש סופרות דרומיות" בהוצאת עם עובד. הסיפור "ווּנדֶרקִינד", ילד/ת פלא בגרמנית, מספר בהרחקת־עדות על חייה של מק'לארס עצמה בנערותה. נערה "סתם מסינסינטי" על פי הרגשתה, הלומדת שנים להיות פסנתרנית קונצרטים אצל מורה פרטי מסור, הולנדי, לצד נער פלא יהודי בן גילה הלומד כינור ומורהו היהודי המסתופפים בבית אותו מורה.
אל תוך תודעתה הבשלה־למחצה של הנערה מתקבצים, בסיפור דחוס ועשיר באבחנותיו הדקות והמקוטעות, זיכרונות, תסכולים, קנאה במורשת האירופית והיהודית, אימה מפני הבגרות, ולבסוף התמוטטות. זהו סיפור מופת הראוי לכמה קריאות. איורי צבעי המים שהכינה דנה לו־יון משלימים אותו בעדינות. כמו המספרת הם יודעים להתמקד בפרט, בחלק־גוף האומר הכול.
רגישות לפרטים, לתנועות ומחוות, ולהשתקפותם הלשונית, מאפיינת גם את סיפורה המקורי של ריטה קוגן "קערת מרק דלוחה". גם כאן אפשר לחשוד בקרבה בין המחברת לגיבורה. ריטה כתבה על ויטה, ילידת בריה"מ החיה בארץ. ויטה נשואה לבן למשפחה דתית ירושלמית ותיקה. הסיפור מתרחש כשהיא ובעלה מתארחים בבית הוריו בשבת אחר הצהריים. אגדת "יוסף מוקיר שבת" ואגדת עם רוסית על מרק מגרזן זוכות בפיה של ויטה, בספרה אותן לאחיין הקטן של בעלה, לגרסאות המנסות לנטרל מוקשים תרבותיים־דתיים. שלושה מאיירים שונים תרמו לסיפור, ביניהם ענת עינהר עצמה ודנה תגר, אך בולטים בעיניי אלו של יואב עינהר: בסגנונם הישן והנאיבי הם קולעים לרוסיות בדימויה הארצישראלי.
הספרון כולו, חמדה לעין והצדעה לטעם הספרותי הטוב, ממחיש את האפשרויות המצויות מחוץ למגרש המו"לי הסטנדרטי. כאן אפשר לחגוג באורח רב־ממדי את הסיפור הקצר האחד, או השניים. לייחד תשומת לב למעט ולהעתיר עליו טיפול אמנותי. הדבר תלוי במקרה החינמי הזה גם במסירות ובנדיבות של העושים במלאכה – אבל כידוע גם ספרים מודפסים אינם גליק כלכלי גדול.
סִפּוּרַיִם
עורכת: ענת עינהר
גיליון 2, אפריל 2020, 33 עמ'
