בימים כתיקונם, שידורים חיים של משחקי NBA בישראל הם עניין שבשגרה, והליגה נחשבת בימינו לאהודה ופופולרית בארץ – אבל מה שנראה היום מובן מאליו היה פעם שונה לחלוטין. רק ב־1987 שודר לראשונה משחק מפלייאוף ה־NBA בשידור ישיר בישראל. למעשה, ליגת הכדורסל האמריקנית, שהוקמה רשמית ב־1946 בתור ליגת ה־BAA והפכה כעבור מספר שנים ל־NBA, כמעט שלא הייתה מוכרת במדינת ישראל הצעירה במשך שנים רבות. מי שתרם לשינוי הוא העיתונאי הוותיק והמוערך מנחם לס, שמתגורר מאז 1961 בארצות־הברית, אך עדיין השפיע מאוד על התפתחות תקשורת הספורט הכתובה בארץ הקודש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עצור משחק: הקורונה הוציאה את הספורטאים לפסק זמן
– בין קורונה לטרשת נפוצה: דיוויד בלאט נשאר ספורטיבי
– רגעי הספורט הגדולים של העשור
"ב־1958 הביאו בפעם הראשונה את ההארלם גלובטרוטרס (קבוצת להטוטני הכדורסל המפורסמת המקיימת משחקי ראווה, ד"מ) לארץ. בנו מגרש כדורסל באצטדיון רמת־גן, 20 אלף איש באו לראות ואני חשבתי שמדובר בכדורסל הטוב ביותר בעולם", נזכר לס, "אבל שלוש שנים מאוחר יותר, כשהגעתי לניו־יורק, הלכתי למדיסון סקוור גארדן לראות את משחק ה־NBA של הניקס מול בוסטון סלטיקס, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. ראיתי שם מולי את ביל ראסל, בוב קוזי, קיי־סי ג'ונס והרבה כוכבים אחרים שפחות הכרתי. זה היה כל כך מדהים, שברגע שחזרתי הביתה החלטתי לכתוב על המשחק, כי בארץ לא הכירו את הליגה הזו. שמתי את הנייר במעטפה, שלחתי בדואר ל'חדשות הספורט' בישראל ושכחתי מזה. אחרי כמה שבועות קיבלתי בדואר את המגזין עם הכתבה הראשונה שלי מודפסת. אף אחד לא אמר לי כלום, הם פשוט עשו את זה, וכתבו: מאת כתבנו בארצות־הברית".
"זכיתי לראות את וילט צ'מברליין קולע את השיא ההיסטורי של 100 נקודות במשחק. אחרי המשחק ירדתי לחדר ההלבשה, דיברנו קצת והוא נתן לי את הפרטים של הסוכן שלו כדי שנתאם ריאיון. הייתה לו מסעדה בניו–יורק וישבתי איתו שם לריאיון במשך שעה שלמה"
מאותו רגע ולמשך שנים ארוכות, הפך לס לכתב קבוע בעיתון "חדשות הספורט", שנוסד בישראל ב־1954 בידי שבעה עיתונאים. "עד אז, כל מה שהיה בעיתונות המודפסת בישראל זה טור או שניים בכל עיתון יומי, שבו סיקרו את כל הספורט בארץ ובעולם. 'חדשות הספורט' הפך להצלחה גדולה, בשיאו הוא יצא שלוש פעמים בשבוע והיה במשך תקופה העיתון הפופולרי ביותר בארץ. אבל אז העיתונים הגדולים למדו את הטריק, התחילו למלא יותר ויותר עמודי ספורט, מה שהחליש אותו מאוד והוביל לסגירה סופית ב־1985", הוא מספר. "ישראל פז ויהודה גבאי, שערכו אז את העיתון, קלטו שמדובר במשהו מיוחד וביקשו ממני לכתוב להם כמה שיותר, ושילמו לי סכומים מצחיקים. בהתחלה העברתי את הכתבות בדואר אוויר, והמאמר היה מודפס תוך שבוע עד עשרה ימים. במשחקי אליפות גדולים הייתי מקריא את הכתבה בטלפון למישהי שהייתה משכתבת אותי, והכתבה הייתה מתפרסמת ביום אחרי והייתה חדשותית יותר".
מים במדבר
לאורך השנים צפה לס במאות משחקים וחווה בשידור חי רגעי שיא שנכתבו מזמן בדפי ההיסטוריה של הספורט. "בתחילת שנות ה־60 פילדלפיה שיחקה 15 פעם בעונה בערי שדה, כדי למשוך קהל, וכשניו־יורק ניקס הגיעו לשחק מולם ב־1962, נסענו למשחק וזכינו לראות שם את וילט צ'מברליין קולע את השיא ההיסטורי של 100 נקודות במשחק. אחרי המשחק ירדתי לחדר ההלבשה, דיברנו קצת והוא נתן לי את הפרטים של הסוכן שלו כדי שנתאם ריאיון", נזכר לס, "הייתה לו מסעדה בשכונת הארלם בניו־יורק וישבתי איתו לריאיון במשך שעה שלמה. יש כאלה שלא מאמינים לי שזה קרה, אבל הם שוכחים שבתקופה המדוברת ה־NBA לא היה פופולרי בכלל, והיה קל מאוד לקבל אישורי כניסה למשחקים וגם ראיונות. באותן שנים היו גם כמה פעמים שנסעתי עם הניקס באוטובוס שלהם".
עד כמה השתנה המשחק ב־NBA לאורך השנים?
"זה משחק שונה לחלוטין היום. אני אוהב לראות אותו, וכשסטף קרי צולף שלשות בלי הפסקה אני מתרגש. אבל עדיין, מבחינתי הכדורסל שהכי נהניתי ממנו היה בשנות ה־80, בקרבות בין מג'יק ג'ונסון ללארי בירד, ובין הלייקרס לסלטיקס. מבחינתי מעולם לא הייתה יריבות כזו בליגה, והמשחקים היו אדירים. זה היה השיא".
לס, שחי כיום באטלנטה עם אשתו גייל, ממשיך לפעול במרץ גם בגיל 82 במסגרת אתר "הופס" (Hoops), שהוקם על ידי שרון סולומון ושגיא כהן ב־2005 ונרכש על ידו ב־2011, לאחר שהפך לכותב המרכזי שלו במשך כמה שנים. "סולומון וכהן הם צעירים נחמדים מאוד, שהקימו יופי של אתר. אבל לא היו להם כתבים, הגולשים נעלמו ואחרי שנתיים שהחזקתי להם אותו החלטתי לרכוש אותו, ומאז הוא צמח אולי פי 30", מספר לס בגאווה. "יש לי היום 70 כתבים מתנדבים והכול מאורגן בצורה כזאת שלכל אחד יש את האחריות שלו, וגם אם איעלם לשבוע, לא יקרה שום דבר. בכל יום נכנסים לאתר אלפי אנשים, ובמשך העונה יש לנו לפעמים משחקים עם אלף תגובות ויותר. אנחנו גם היחידים בארץ שעושים בלוג חי במהלך משחקי NBA. היה מדהים לגלות כמה צעירים ישראלים מתעוררים באמצע הלילה לראות משחקים ומגיבים אצלנו. ב־NBA כתבו לי שזה האתר הלא־מסחרי הגדול ביותר שמסקר את הליגה. יש לנו 11 כתבים בערי NBA בארצות־הברית, שמקבלים אישורי כניסה למשחקים. מדהים לראות איזו מוטיבציה יש לכתבים שלנו גם היום, להשאיר את האתר בחיים".
ההצלחה של הופס הובילה גורמים שונים להציע ללס להפוך אותו למסחרי. "לא חשבתי לרגע שהוא יהפוך גדול כל כך, ולמרות מספר הצעות שהגיעו, החלטתי שהוא יישאר הצעצוע שלי. אני לא אדם עשיר, אבל יש לנו מספיק בשביל לחיות כמו שצריך, והחלטתי שכל עוד אני חי ככה זה יישאר. ישנם חמישה עורכים, שיקבלו את האתר כשזמני יגיע, והם יחליטו הלאה מה לעשות. בשבילי זה כאילו מצאתי מים במדבר, וזה עיסוק מושלם לשנות הפנסיה שלי. כשמשעמם לי, כל מה שאני צריך זה לפתוח את הלפטופ, לכתוב, לקרוא וליהנות מהמיילים המפרגנים ששולחים לנו".
כמו רבים אחרים בעולם העיתונות, לס מצא את עצמו לפתע מחפש פתרונות יצירתיים כיצד להתמודד עם עולם שאין בו ספורט פעיל בגלל משבר הקורונה. "קשה לי להיות בעולם בלי ספורט. אני פחות אוהב לראות משחקי עבר והאמת היא שאת רובם גם ככה ראיתי", הוא צוחק. "מבחינת כתיבה, אני מעלה טור יומי ונובר בארכיונים של הכתבות שלי לאורך השנים, מוצא דברים מתאימים, מעדכן ומעלה מחדש. לכבוד הסדרה החדשה על מייקל ג'ורדן, 'הריקוד האחרון', פרסמתי סיפור על התקופה שלו בתיכון, ועל הכעס שלו עד היום על המאמן שלא הסכים לשלב אותו בהתחלה בקבוצה הבכירה של בית הספר".
בעיניך הוא היה הגדול מכולם?
"מבחינתי חמישיית הגדולים ביותר, לפי חלוקת תפקידים, הם מג'יק ג'ונסון, מייקל ג'ורדן, לארי בירד, טים דאנקן וקארים עבדול־ג'באר. וילט צ'מברליין נשאר על ספסל המחליפים, בעיקר בגלל האופי שלו. הוא היה שחקן אדיר ואיש של נקודות וסטטיסטיקה, אבל לא היה לו את הקילינג אינסטינקט כמו שהיה לג'ורדן, ובמשחקים החשובים מול הסלטיקס ביל ראסל כמעט תמיד ניצח אותו".
"לדעתי העונה הזאת גמורה ואני לא מאמין לדיבורים של לעשות פלייאוף בלי קהל. זה לא יעניין אף אחד. עלה רעיון לעשות טורניר סיום עונה בהשתתפות כל הקבוצות. לי זה נשמע כמו טריק ואני חושב שצריך לסגור הכול ולהתחיל בעונה הבאה מחדש"
מה דעתך על הזווית הישראלית בהקשר ל־NBA – עומרי כספי, דיוויד בלאט, וכנראה בקרוב דני אבדיה?
"אני חושב שכספי עשה קריירה נהדרת ב־NBA. כשהוא הגיע, אף אחד לא האמין שהוא יישאר עשר שנים בליגה. זה הישג אדיר. קבוצות תמיד השתמשו בו, הוא פיתח קליעה טובה לאורך הזמן והפך לשחקן לגיטימי. את אבדיה ראיתי רק פעם אחת, במשחק יורוליג שבו הוא פחות שיחק, אז אני לא מכיר אותו. ובנוגע לבלאט, אני חושב שהוא עשה פה עבודה טובה. לברון ג'יימס מכחיש עד היום שהוא זה שיזם את הפיטורים שלו, ולא ברור עד הסוף למה עשו את זה".
בימים אלה ממשיך להתנהל דיון ער האם להחזיר לפעילות את עונת ה־NBA, ואם כן באיזו צורה. "לדעתי העונה הזאת גמורה ואני לא מאמין על הדיבורים של לעשות פלייאוף בלי קהל. זה לא יעניין אף אחד", קובע לס, "עלה רעיון לעשות טורניר סיום עונה בהשתתפות כל הקבוצות, כך שבתוך שבועיים יכתירו אלופה. לי זה נשמע כמו טריק ואני חושב שצריך לסגור הכול ולהתחיל בעונה הבאה מחדש. שמעתי שמדברים על אפשרות שעניין הקורונה יהיה משהו עונתי, כך שקשה לדעת מה יהיה, ולצערי נראה שהנגיף כאן כדי להישאר. גם אם ימצאו חיסון, מדובר בווירוס אגרסיבי מאוד ומידבק, ויצטרכו לשנות הרבה דברים. אבל בסופו של דבר הספורט יחזור, תחת החוקים וההגבלות החדשות".
האתר של לס מסקר בעיקר את ליגת ה־NBA, אבל עוסק גם בשלל ענפים אחרים כמו פוטבול, בייסבול, טניס, אתלטיקה ואגרוף. "העליתי עכשיו כתבת ארכיון נוספת, לציון 32 שנה לקרב האגרוף במדיסון סקוור גארדן בין מייק טייסון למייקל ספינקס. שלחו אותי לסקר אותו וביקשו ממני לכתוב ארבעה עמודים. זו הייתה משימה קשה כי הקרב הסתיים אחרי 91 שניות", נזכר לס בחיוך, "נשגב מבינתי למה בייסבול ופוטבול לא תפסו חזק בישראל, למרות שיש לנו כתבים נהדרים בתחומים האלה ויש כמה עוקבים ומביני עניין בישראל. כדורסל זה משחק שמוכר יותר לישראלים, ובתקופה שלי בעיתונות כתבתי על NBA שלוש או ארבע פעמים בשבוע בזמן שעל הענפים האחרים כמעט שלא כתבתי, כי זה מה שביקשו ממני".
טוב, אבל לא מספיק
לס נולד באוגוסט 1937 בשם מנחם רוזנברג, בשכונת בת־גלים בחיפה. "אמא שלי התגרשה מאבי כשהייתי בן שלוש, ועד היום אני לא מבין איך היא עשתה את זה בתקופת המנדט הבריטי", הוא מספר, "כתוצאה מזה גדלתי בלי אבא, והספורט, המאמנים והשחקנים הפכו למשפחה שלי ולבריחה עבורי. עוד בימים שלפני מלחמת השחרור, היו באזור שלי קבוצות כדורגל של מכבי, הפועל והכח חיפה. ליד פסי הרכבת בבת־גלים היה מגרש כדורגל, וכבר בגיל שמונה הלכנו עם חברים לבד לראות משחקים".
כבר בגיל צעיר עסק לס בכמה וכמה ענפי ספורט. "בבת־גלים הייתה הבריכה הראשונה בארץ ושם שחיתי, וזכיתי בגיל 10 באליפות שחייה ב־50 מטר. מעבר לזה שיחקתי כדורמים", הוא נזכר, "השכונה שלי הייתה מוקפת בשלושה מחנות בריטיים. הם שיחקו הוקי שדה וגם אנחנו הקמנו קבוצה, וזכינו אפילו באליפות לילדים. פעם חליתי בדלקת ריאות ואושפזתי בבית חולים. הייתי כבר בשלבי החלמה, וחבר בא לבית החולים כדי לעזור להבריח אותי, שאוכל ללכת ולשחק הוקי מול קבוצה בריטית. בסיום המשחק ההוא חזרתי לאשפוז. הוקי שדה היה משחק פופולרי מאוד בישראל עד תחילת שנות ה־50".
"ביחס לגודל שלה, כשזה נוגע בענפים קטנים כמו שיט וג'ודו, ישראל היא מדינת ספורט לא רעה. הבעיה היא שהספורטאי הממוצע בארץ הוא עצלן, ועושה הכול כדי לא להתאמן"
כשהיה בן 12 נישאה אמו של מנחם ליוחנן לס, ולאחר החתונה עברה המשפחה לגור בקריית־טבעון. "הצטרפתי למחלקת הנוער של מכבי חיפה בכדורגל, הייתי חלוץ ושיחקתי לא רע, ואפילו רשומה לי הופעה אחת בבוגרים של הפועל בלפוריה, כשהיא שיחקה ב־1956 בליגה הלאומית. הבעיה שלי הייתה ששיחקתי ביותר מדי ענפי ספורט. הייתי טוב בכולם אבל לא מספיק טוב באף אחד".
בגיל 18 הוא הצטרף לעתודה האקדמית והחל ללמוד הנדסה בטכניון בחיפה. "זו הייתה המסורת במשפחה שלנו ומשהו שכולם עשו, למרות שאני בכלל רציתי להמשיך לעסוק בספורט", הוא משתף, "אליפות צה"ל אז הייתה עניין גדול, ויחידות ניסו לגייס צעירים כדי שיצטרפו אליהן וייצגו אותן בתחרויות ספורט. זכיתי בתואר אלוף צה"ל ב־4X100 מטר מעורב בשחייה, ובנוסף באליפות אס"א". הרומן של לס עם הטכניון ולימודי ההנדסה הגיע לסיומו כעבור שנה וחצי. "גייסו את כולנו למלחמת סיני, וכשחזרתי אחרי כמה שבועות אמרו לי שהפסדתי את השנה בגלל החיסורים הרבים, אז החלטתי לסיים שירות צבאי רגיל ולהמשיך בחיי. אחרי השחרור למדתי בווינגייט, הפכתי למורה להתעמלות והתחתנתי עם רינה, אשתי הראשונה. רציתי להעמיק בתחום הספורט מבחינה מדעית, ביומכניקה עניינה אותי מאוד, אבל לא הייתה שום אפשרות כזו בארץ. זה הוביל אותנו להחליט לנסוע וללמוד יחד בארצות־הברית".
לס ואשתו הגיעו לאמריקה ב־1961. הוא למד ביומכניקה ואשתו למדה פסיכולוגיה. "הגענו למנהטן, קיבלתי מלגת לימודים בתור כדורגלן בקולג' קטן, ומשם המשכתי למסלול אקדמי והפכתי לדוקטור". באותן שנים הפך לס לאב לשתי בנות, ובתחילת שנות ה־70 חלתה אשתו בסרטן. "זה קרה בדיוק בתקופה ששנינו קיבלנו את הדוקטורט, ואחרי שנתיים וחצי של מאבק היא נפטרה. הבנות שלנו היו בנות שש ושלוש, והתוכנית המקורית הייתה לשוב כולנו יחד לארץ. אבל אז משום מקום, אחרי כמה חודשים, הכרתי את גייל, שאימצה את הבנות שלי והפכה לאשתי. היא הובילה אותי להישאר בארצות־הברית כבר 59 שנה".
סגנון כתיבה חדשני
לאחר סיום לימודיו הצטרף לס לסגל אוניברסיטת אדלפי, בעמק ההדסון במדינת ניו־יורק, בתור פרופסור לביומכניקה, וגם עמד בראש החוג בתחום בין השנים 1976־1969. "אחרי שרינה נפטרה הפסקתי לכתוב. הייתי צריך לדאוג לעבודות מחקר באוניברסיטה, כדי לעלות בדרגה ולקבל קביעות. בנוסף, קיבלתי את משרת מאמן הכדורגל באוניברסיטת שבה לימדתי. עד אז אימנתי כדורסל בגיל 14 בקריית־טבעון, אבל מעולם לא הדרכתי קבוצת כדורגל".
ההצלחה של לס כמאמן הייתה מפתיעה למדי, והוא הוביל את הקבוצה ב־1974 לזכייה באליפות המכללות בדרג השני בארה"ב, תוך שהוא משלב כדורגלנים ישראלים שהעניק להם מלגת לימודים. "שיחקו אצלי כישרונות נהדרים כמו רובי יאנג, רוני שניידר ונמרוד דרייפוס", הוא נזכר, "אחרי שזכינו בתואר נסענו לטורניר עם כל האלופות בארצות־הברית, כולל האלופה בדרג הבכיר – וזכינו בו".
מה דעתך על התפתחות ענף הכדורגל בארצות־הברית?
"אני חושב שהרמה של הליגה הבכירה טובה מאוד, אולי דרג אחד מתחת לאנגליה, המשחק פה הולך ומתפתח ויש המון קהל שמגיע לראות משחקים. לאטלנטה יונייטד היה בשנה שעברה ממוצע עונתי של 67 אלף צופים למשחק, מספרים שלאף קבוצה אחרת בשום מקום לא היה".
בתור מי שצפה בכל הכדורגלנים בזמן אמת, מי לדעתך היה הטוב ביותר?
"ראיתי את מסי בעשרות משחקים והוא גאון, אבל פלה היה שחקן שעשה הכול – מכדרר, מוסר, נוגח, רץ על כל המגרש. לכל קבוצה הייתי לוקח אותו ראשון, אבל הצעירים של היום בקושי מכירים אותו ובטח שלא ראו אותו משחק".
לאחר כמה שנות הפסקה, חזר לס לכתוב במרץ לעיתונות הישראלית בתחילת שנות ה־80. "ב־1981 הגעתי לביקור בישראל ופגשתי במלון טל בחיפה את אבי רצון, שהציג את עצמו כעורך הספורט בעיתון 'חדשות', והחלטתי לחזור לכתוב. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשתי במחשב. יכולתי לשלוח אז רק 200 מילה בכל פעם מתוך הכתבה, והייתי צריך לעשות את זה בחלקים". לס הביא איתו ל"חדשות" סגנון כתיבה מרענן וחדשני, כשהוא מכניס לכתבות ביטויים שלא נשמעו קודם לכן. לנקודות הוא קרא חיצים, לאסיסטים בונבונים, לריבאונדים קרשים וכיוצא בזה. "רציתי להכניס קצת צבע בכתבות שלי, וב'חדשות' עודדו מאוד את הסגנון הזה", הוא מספר, "לא רבים יודעים את זה, אבל אני זה שהכנסתי לשימוש את המושג 'עונת המלפפונים' (תקופת הפגרה בין עונות הספורט, ד"מ) בתחילת שנות ה־60. בשנים ב'חדשות' נתנו לי חופש מוחלט, ועד היום אני משתמש בביטויים האלה, אבל משתדל לא להגזים".
בתחילת שנות ה־90 החליט לס להרחיב את עיסוקו האקדמי, וייסד באוניברסיטת אדלפי מחלקה למנהל ולשיווק ספורט. "בגלל העובדה שביומכניקה זה לא מקצוע מבוקש, במקום ללמד דברים שלא רציתי, פניתי לנשיא האוניברסיטה וקיבלתי אישור להקים את המחלקה", הוא מסביר, "לא היה לי רקע אקדמי בתחום אבל למדתי קורסים באוניברסיטה, בניתי תוכנית והמחלקה הפכה לפופולרית מאוד. זה הוביל אותי ליצור קשר עם הרבה ארגוני ספורט, בעיקר בניו־יורק אבל גם ברחבי ארצות־הברית כולה, ועם הזמן נוצרו לי הרבה קשרים. ב־NBA נתנו לסטודנטים שלי לעשות התמחות, וכך פגשתי גם את דיוויד סטרן (נציב ליגת ה־NBA בעבר, ד"מ). הוא ידע שאני עיתונאי ובכל פעם שנפגשנו במגרש החלפנו כמה מילים. אחד התפקידים של המתמחים שלי במדיסון סקוור גארדן היה להושיב את העיתונאים, ובזכותם במשך 15 שנה ראיתי כדורסל נהדר מהשורה הראשונה באולם".
מה דעתך על תרבות הספורט בישראל?
"ממה שאני קורא ומשיחות שאני מקיים, נראה שהכול בישראל נשאר אותו דבר, וגם היום יש התערבות יתר של עסקנים בכל מקום. ביחס לגודל שלה, כשזה נוגע בענפים קטנים כמו שיט וג'ודו, ישראל היא מדינת ספורט לא רעה. הבעיה היא שהספורטאי הממוצע בארץ הוא עצלן, ועושה הכול כדי לא להתאמן. לא הייתי מאמן גדול, אבל כשאימנתי האמנתי שאחרי שליטה בכדור וידע, הדבר הכי חשוב זה כושר גופני מעולה, שמאפשר ריצה ללא הפסק. אני זוכר שהגיעו אליי שחקנים מהליגה הבכירה בישראל, וכולם אמרו לי שהופתעו כמה קשה הם נאלצו לעבוד, ושבארץ הם מעולם לא היו בכושר כזה. דרשתי מהם המון כי הם היו צריכים להוביל את הקבוצה שלנו והיו נהדרים".
ומה לגבי תקשורת הספורט שלנו?
"יש הרבה אנשי ספורט שאהבתי לאורך השנים, כמו השדרנים נחמיה בן־אברהם ויורם ארבל, שהיה מדהים עד לשנים האחרונות. אהבתי את הכתיבה של עופר שלח ואריה מליניאק, ועוד הרבה שמות שלא יגידו היום לאף אחד כלום, אבל היו ידענים גדולים שגם השתמשו בעברית בצורה נפלאה. יש גם רבים אחרים חסרי מושג, שלא מבינים כלום או אגרסיביים ביותר".
יש מבחינתך רגע בקריירה שנחשב לפספוס?
"שלא הצלחתי להיכנס למשחק השביעי בגמר פלייאוף ה־NBA ב־1970, ולא ראיתי את הניקס זוכים באליפות. ראיתי את המשחק בבר במרחק 300 מטר מהאולם, וכאב לי הלב".
מי בעיניך הספורטאי הגדול בכל הזמנים?
"מוחמד עלי. הכרתי אותו אישית, וראיתי אותו בפעם הראשונה ב־1961. קראו לו אז עדיין קסיוס קליי, ולאורך השנים הוא תמיד זכר אותי כשנפגשנו".
ב־2001 הוצג לס בהיכל התהילה של אוניברסיטת אדלפי, בזכות הישגיו כמאמן, ונוסף על עיסוקיו הרבים הוא פרסם לאורך השנים חמישה ספרים, שחלקם הפכו לרבי־מכר. "היום אני הכי רוצה להיות בריא ושהמוח ימשיך לעבוד", הוא אומר, "הגענו לאטלנטה לפני חצי שנה כדי להיות קרובים לאחת הבנות ולנכדות. התגובה האיטית של דונלד טראמפ לקורונה הובילה את כולנו בארה"ב להיות במצב לא טוב, ובגיל שלי ושל גייל אנחנו עושים הכול כדי לשמור על עצמנו. אנחנו מגיעים פעם בשנה לחודש בישראל, להיות עם הבת השנייה והנכדות, ותמיד עושים מפגש גדול של חברי אתר הופס בפארק הירקון".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בארבע וחצי. אני מאושר וטוב לי. יש לי אתר מצליח שמעסיק אותי וכיף להריץ אותו עם הרבה צעירים, בלי פוליטיקה ותככים. אנחנו גרים בבית חדש ויפהפה, עם בריכת שחייה, וחיים כמו עשירים בלי להיות עשירים. הסיבה היחידה שאני לא בחמש היא שאני לא גר בישראל. חסרים לי העברית, החברים, האוכל. אבל הצלחתי למצוא אושר גם בגולה".
