בזמן שכולכם מתרפקים על זיכרונות משותפים נוסטלגיים וממלמלים "וואו, נכון, היה גם המשחק הזה. איזה קטע. איך אהבנו לשחק בו. זוכר איך יוגב התבלבל כשהיינו אצלם בשבת? חחחחח" – אז אני בוחר להעלות על נס דווקא משחק מאוד נישתי. כמה נישתי? רק שלושה אנשים בעולם מכירים אותו. אני, חבר שלי ואשתי. וגם זה רק כי באחד הערבים הייתי מספיק חסר מודעות בשביל לספר לה, והיא כמובן נקרעה מצחוק עליי.
אז כן, גם אני שיחקתי ב"נסיך הפרסי", אהבתי את "פקמן", התלהבתי מ"המשחק המשוגע" (מונופול הפוך שבו המשימה היא להפסיד כסף) ודילגתי ב"מלך האותיות" תוך כדי רחמים על טל מן שבטח תמיד הפסידה. אבל הכי אהבתי להמציא משחקים. היה לי חבר טוב שהיה שותף שלי לשיגעון. או שפן הניסיונות שלי, תלוי איך מסתכלים על זה (אני יודע שהוא חבר טוב כי רבנו עשרות פעמים). בכל אופן, אחרי שהמצאתי משחק לוח שבו אפשר לחפש אוצרות או להיתקל בפצצות, בלי שום דרך לדעת היכן הן מלבד מזל (משחק שמשום מה זכה בשם המאוד לא קשור, "צרעת מרים") ואחרי משחק מונדיאל שבו קובעים את תוצאת המשחק באמצעות הטלת קובייה (מתוחכם ומסובך, אני יודע), הגיע המשחק שמדגים באופן הטוב ביותר עד כמה הייתי חנייבץ ודביל. אפשר ללמוד את זה רק מהשם שהחלטתי להעניק למשחק: "הבה נתחכמה לו". כן, כן. רוקסטאר מגיל צעיר.
זה התחיל כשאני והחבר ההוא (נקרא לו לצורך העניין איציק, כי זה היה השם האמיתי שלו) היינו בבית הספר. כיתה ג' בואכה ד' למיטב זיכרוני הרופף. ראיתי את איציק מהחלון, וסימנתי לו בפנטומימה שניפגש בקצה המגרש שהיה מימינו. אלא שלמעשה התחכמתי לו (הופה! רמז לשם של המשחק) והלכתי בכלל לצד השני והוא סתם חיפש אותי שם (צחוק מרושע). או אז – הגיתי את המשחק המטופש "הבה נתחכמה לו", שהוא למעשה "חפש את המטמון", רק פשוט עם רמזים לא נכונים שמפנים אותך למקומות לא קשורים. אז איך בכל זאת מוצאים את המטמון, אתם שואלים? שאלה מצוינת. אולי בגלל זה המשחק לא תפס. נו, בסדר, תמיד אפשר לחזור לנסיך הפרסי עם הצעד התימני הכי מהוסס בעולם.
הכותב הוא סאטיריקן
