אני יכול כמעט לשמוע את קופסת המשחק במדף שמאחוריי מגחכת ברשעות, כמו הייתה שכן שיוצא מהמכולת ובידו תבנית הביצים האחרונה. בין המציאות הווירטואלית שמציע משחק ה"סיכון" ובין המתרחש מחוצה לו יש פער אירוני למדי בימים אלה. אם רק תפתח את הלוח ותיקח לידיך את הקוביות, תוכל לתור את שש היבשות ואת שבעת הימים; ואילו בעולם האמיתי, אפילו כדי ללכת לפחי הזבל תצטרך להצטייד בדרכון ביומטרי, אליבי מוצק ותחפושת של חתול.
כשהכרתי לראשונה את משחק הסיכון, או "ריסְק" בשמו הבינלאומי, המגפה הגלובלית העיקרית שהטרידה אותי ואת חבריי לא הייתה קורונה אלא אקנה. הימים ימי ניינטיז, ואנחנו בישיבה תיכונית ביישוב קטן שככל הנראה נשלח לבידוד מיד עם הקמתו, ואיש לא טרח לבנות לו מאז אסטרטגיית יציאה. שם בפנימייה, מי שהשכיל לסחוב איתו מהבית ביום ראשון משחק או אמצעי בידור כלשהו היה הופך למלך הקומה, למשך שבועיים לפחות. כך הפציע לחיינו גם משחק האסטרטגיה הזה, וכבש בסערה את הפסקות הצהריים שלנו. יש בו מפה של העולם שמחולקת ל־42 טריטוריות, יש צבאות בצבעים שונים שמתכתשים ביניהם, יש קלפים שמעניקים יחידות תגבור, וכן, יש הכרעה באמצעות הטלת קוביות. מספיק מתוחכם כדי שנוכל להתנשא על הערסים שמעבירים את הפסקת עשר במשחק שש־בש; מספיק סוער כדי שנוכל לגחך על החננות שמעבירים את שעות הערב במשחק שחמט. למותר לציין שאנחנו בעצמנו גילמנו, בשעות שונות, את כל התפקידים האלה בשרשרת החברתית.
זו הייתה התמכרות של ממש. גם כשעצמתי עיניים יכולתי לראות את הגייסות שלי שועטים על פני גינאה ואינדונזיה, יוצאים באיגוף צפוני דרך סיביר ואורל, שוטפים את המישור הרוסי ונבלמים רק על ידי גנרל חורף – או על ידי סגנו, סמל־ראשון במיל' יהושע חורב, המורה למתמטיקה שלא גילה סלחנות כלפי המאחרים לשיעור. רק בעיה קטנה אחת ריחפה מעל האקדמיה הצבאית המתרקמת בין כותלי הפנימייה: חוברת ההוראות של המשחק אבדה אי שם בטלטולי הדרך. מכיוון שאיש מאיתנו לא החזיק במהדורה משלו, והיות שוויקיפדיה טרם באה לעולם כמקור קופי־פייסט אמין, נאלצנו להסתמך באופן בלעדי על החבר שהביא את המשחק ועל הכללים כפי שהתקבעו אצלו בבית. לעיתים גם הוא נאלץ להודות שאין יותר מדי תשתית רציונלית לסעיפי החוק הזכורים לו ("אם אתה מנצח בשלוש התקפות רצופות, אחי הגדול אמור להוריד לך כאפה"), לעיתים היה ברור שהוא מנסה להטות את התוצאות לטובתו ("יופי שיצא לך 6, אבל זו אוסטרליה, מה שקובע זה ה־1 בצד התחתון של הקובייה"), אבל לרוב קיבלנו אותו כפוסק אחרון ונשמענו להוראותיו.
חלפו שנים, ועם כניסתי לקבוצת הסיכון הקרויה "אב לבנות־עשרה" קניתי גם להן את משחק הקופסה הזכור לטוב. מיד לאחר הפתיחה החגיגית ישבתי והגיתי בחוברת ההוראות. מתברר שאותו חבר לא תמיד דייק, לפעמים גם בסוגיות מהותיות. ציינתי לעצמי את הסיטואציות שבהן עליי לסטות מההוראות הזכורות לי ולדבוק בחוק הכתוב. אבל מתברר שזה פשוט בלתי אפשרי. כשמדובר במשחקי ילדות, הילדות תמיד מנצחת. לא משנה כמה פעמים אדפדף ואקרא את הסעיף המתאים – הכללים שהחבר אלתר או הורגל אליהם בביתו תמיד ייראו לי כמו הפתרון המתבקש, אפילו האלגנטי. אז אסי, ידידי משכבר, אם אתה במקרה קורא את השורות האלה, תתקשר בבקשה בדחיפות. לא אליי, לאחיך. מישהו כאן אצלנו צריך לקבל כאפה.
הכותב הוא עורך משנה בדיוקן
