אהבתי מאוד לשחק בחוץ כילדה, כמו כל ילידי שנות השמונים. קלאס, גומי, חבל, דג מלוח, ים־יבשה. "תופסת" הוא אולי המשחק שהכי נחקק בזיכרוני. תופסת רגילה, תופסת צבעים, תופסת גובה, היו כל כך הרבה גרסאות למשחק ובכל אחת מהן המטרה הייתה ברורה: שלא יצליחו לגעת בך, שתישמר. קצת כמו התקופה המוזרה שאנחנו נמצאים בה עכשיו. תקופה שאילצה את כולנו להכריז על "פוס משחק" ולשים את החיים בהמתנה. כילדים רק קיווינו שירדפו אחרינו כששיחקנו תופסת, הרי כולנו כמהים בסופו של יום למגע, לאהבה, לאדם אחד שיבחין בקיומנו. המגפה העולמית אילצה את כולנו להפסיק לרגע את המרדף.
את רוב חיי הבוגרים העברתי במרדף – מרדף אחרי קריירה שתספק אותי, מרדף אחר חיים עם משמעות, מרדף למצוא את שאהבה נפשי ולהקים איתו בית. מרדף שלא פסק אפילו יום אחד, עד היום. והנה הגיעה הקורונה והפסקתי עם התופסת. אחרי שנה מטורפת עם טיסות אחת לחודש – קורקעתי. כל הטיסות המתוכננות בוטלו, אין שום דייטים באופק, והנפש? היא סופסוף קיבלה מנוחה. קלישאתי ככל שזה נשמע, לראשונה בחיי עצרתי שנייה, לנשום. המשכתי לעבוד כרגיל אמנם ואפילו גויסתי במקביל לחודש מילואים, אבל הייתה לי מנוחה נפשית.
לכולנו יש פנטזיה, אולי אשליה, של איך החיים שלנו צריכים להיראות. דואגים לדחוף לנו את המסרים ארוזים יפה בפרסומות, בשלטי החוצות, אפילו בפוסטים של החברים במדיה החברתית. המחשבות שלנו מתערבבות עם המחשבות של החברים שלנו ושל ההורים שלנו וכבר שכחנו איפה אנחנו נגמרים ואיפה מתחיל העולם. רבי נחמן אמר "אל תטעה להשוות את עצמך אל התמונות השלמות שבדמיונך, המרחיקות אותך מעצמך ומן השלום".
יש משהו אבולוציוני כמעט בתחושת חוסר הסיפוק וברצון התמידי להתקדם, להשיג יותר. רעש בלתי פוסק מסביבנו משאיר אותנו חיים כמעט על אוטומציה. דעתנו מוסחת כל הזמן, אנחנו כאן אבל אנחנו גם בטלפון, אנחנו יושבים עם חברים אבל המחשבה תמיד נודדת. כתב הרב קוק שהנשמה חפצה בחיי דרור, חיים אציליים, עליונים וברורים, אבל היא לא מוצאת אותם כי היא מרותקת לחיי חומר. כמה שזה נכון היום. למדנו בתקופה הזו להפריד בין עיקר לטפל, למדנו לנקות את כל הרעש הלבן, להפסיק לחיות בחוץ. למדנו להסתפק במה שיש ולהתמקד במה שחשוב באמת. המציאות טפחה על פנינו ונאלצנו להפסיק לרוץ או לחשוב על מחר, פשוט לחיות בהווה. אז כן, היו חששות למשפחה ולבריאותם ולפרנסתם של אחרים, אבל גם ידיעה שחיבוק מאמא שלי כבר לא ייראה אותו הדבר כשכל זה ייגמר.
וזה בסדר אם נמשיך עם התופסת כשכל זה ייגמר, אבל הלוואי שנחזיק חזק את כל מה שנתפוס ופשוט נחבק.
הכותבת היא עיתונאית ופובליציסטית
