"אמא שלי תמיד אמרה שהחיים שלה הם כמו שטיח צבעוני. יש בו חוטים עם צבעים יפים וטובים, וגם כמה חוטים שחורים באמצע השטיח". כך מספר רון כהן-פרירא, חבר קיבוץ כפר מסריק שעובד בבית לוחמי הגטאות. סיפורה החל להתגלות מאוחר מאוד, רק בתחילת שנות האלפיים, כאשר נכדיה לחצו עליה לשתף אותם במה שעברה. " לאורך כל השנים לא שמענו סיפורי שואה ממנה, רק מאבא שלי. היא שמה את זה בכספת. כשהגיעו הנכדים והתחילו ללחוץ עליה היא שחזרה פעם אחת את סיפור חייה במסמך ארוך, וזהו. היא כמעט לא דיברה על זה".
בדיעבד התברר שהיא דווקא כן כתבה כמה זיכרונות עם שוך המלחמה, וכעת הם נמצאים בהליך תרגום בבית לוחמי הגטאות. "שני ההורים שלי, שולה ובוב, הגיעו מהולנד", מספר כהן-פרירא בן ה-62, "אבא שלי היה במסתור בתקופת השואה ואמא שלי נשארה בהתחלה עם משפחתה, הולנד נכבשה ב-1940 ובשנתיים הראשונות היהודים חיו בתנאים קשים אבל לא היה גטו".
"באביב 1940, בעשירי במאי לפנות בוקר, פלשו הגרמנים להולנד ובלגיה", כותבת שולה כהן-פרירא, "שמענו בחוץ רעש וקולות, וכשקמתי הוריי ספרו לי שגרמניה התחילה במלחמה נגד הולנד. לא ידענו מה זה מלחמה. פתאום סירנות, לרוץ מהר למקלט שהיה במרתף הבניין שבו גרנו (התגוררנו בקומה הרביעית כך שזאת הייתה ירידה גדולה) ואז נשמעו נפילות והפצצות – היה מאוד מפחיד. ביום השני כבר לא ירדנו למרתף. לפעמים עלינו לגג הבניין וראינו קרבות של מטוסים ומטוסים נופלים. את החלונות הדבקנו ברצועות נייר ותלינו לפני החלונות שמיכות כדי שבערב לא יראו מבחוץ את האורות. הפצצות גרמו להרס ולהרוגים והיו גם משפחות שהתאבדו, ביניהם רופא הבית שלנו, ששם קץ לחייו עם כל משפחתו. החיים השקטים והטובים בהולנד, ובמיוחד של היהודים, נגמרו".
בשנת 1942 גורשה המשפחה ברכבות למחנה פוכט, שם הופרדו הבנות והאם מהאב. "אמא שלה הלכה לעבוד במפעל טקסטיל והן שמעו שיש עבודה במפעל האלקטרוניקה של פיליפס. המייסדים שלו הם הולנדים, ובתקופת המלחמה ניהל אותו אחד מהבנים, פריץ פיליפס, שהפך לחסיד אומות עולם. עבדו בו 500 יהודים צמוד למחנה, וגם אמא שלי ואחותה מיינטיה נקלטו שם. הוא הגיע להסכם עם הגרמנים שיתנו לו אישור לתת לכל העובדים במפעל ארוחת צהריים חמה, ושיתחייבו שלא יגרשו את היהודים שעובדים במהלך האקציות. הנאצים הכירו בהם כעובדים חיוניים ונתנו לו לספק לעובדים היהודים ארוחת צהרים על חשבונו. אני לא מכיר אף בעל מפעל שנתן על חשבונו ארוחה חמה כל יום, וזה מאוד עזר להן לשרוד".
"בבת אחד איבדנו כל פרטיות", כותבת אמו שולה בזיכרונותיה, "רק השם נשאר והמספר שמיד קבלנו. חוץ מזה היינו כגוש אחד: לבושים אותו דבר. קבוצה נוספת של אסירים ללא זכויות שאפשר לעשות אתם מה שרוצים: לתת פקודות, להעליב, להרביץ, להעמיד שעות בחוץ במסדר ולרוץ לפי פקודה. למחרת נשלחנו כולנו לגבעות של חול והיינו צריכים להעביר אבנים די גדולות ממקום אחד למקום די מרוחק, כשחיילים גרמנים והולנדים נאציים עם כלבי זאב גדולים שומרים עלינו. דאגתי לאמי שתמיד סבלה מהר מכאבי גב, אבל היא לא התלוננה והשתדלה כל הזמן לעודד אותנו".
שולה מתארת את רגעי הפרידה מאימה במחנה, "ב-15 בנובמבר 1943 הכול השתנה, כאשר שלחו את כל עובדי בית החרושת לטקסטיל – 200 נשים וביניהן גם אמי לאושוויץ. זה היה יום קר מאוד. בחוץ ירד שלג והיו רוחות חזקות, ואמי הייתה עם התקף של כאבי גב חזקים. הפרידה הייתה קשה מאוד, 'תדאגו אחת לשנייה, אל תריבו!', אלה היו המילים האחרונות שלה. רצינו להצטרף אליה, כמו שכמה בנות אחרות עשו, אבל היא בשום פנים ואופן לא הסכימה. באותו יום קיבלנו הודעה מבית החרושת של פיליפס להגיע לעבודה, היות שמבין הבנות שנסעו ביחד עם האימהות היו עובדי פיליפס. בפעם הראשונה מאז התחלת המלחמה פרצתי בבכי אחרי שאמי עזבה, ולא יכולתי להפסיק לבכות. כל הדרך לבית החרושת בכיתי, ורק אחרי שהכריחו אותי להתחיל לעבוד הבכי נפסק".
אימה נרצחה באושוויץ ואביה גורש מאוחר יותר למחנה מאוטהוזן ונרצח שם. "אמא שלי ואחותה נשארו מכוח ההסכם של הגרמנים עם פיליפס כמעט עד סוף המלחמה. ביוני 44' הנאצים לקחו את כל 500 עובדי פיליפס וגירשו אותם לאושוויץ-בירקנאו. פיליפס, שכעס עליהם כי הפרו הבטחה, הגיע להסדר שביהודי המפעל לא יעשו סלקציה ויצילו אותם".
"הגענו לאושוויץ. לפנינו הגיעה רכבת עמוסה משפחות: הורים עם ילדים מכל הגילים. הם הורדו לפנינו מהרכבת תחת צעקות ומכות. היה מאוד מפחיד. אז עוד לא ידענו את גורלם. אחריהם הורידו גם אותנו בצעקות וקללות וגידופים. הרעש היה גדול. עמדו על הרציף הרבה קצינים וחיילים עם כלבי שמירה, ואסירים מגולחי ראש ובגדי אסיר שגם כן צעקו, אבל בין הצעקות של האסירים שמעתי שאמרו יותר בשקט, בגרמנית, "לא להיות חולה, לא להיות חולה!" אני כל כך נבהלתי כי מיינטיה שכבה מאוד חולה בקרון האחרון. לא ידעתי מה לעשות. ופתאום, איזה פלא, היא נעמדה לידי כאילו לא הייתה יותר חולה. כנראה בגלל שלא הלכה מספיק מהר, אחד הקצינים נתן לה בעיטה חזקה עם חוד נעל המגף שלו על החלק התחתון של עמוד השדרה, דבר שגרם לה תקופה ארוכה לכאבים חזקים. אחרי המלחמה הייתה צריכה לעבור ניתוח כי נוצר סדק במקום הבעיטה. עמדנו בתחנה ופתאום שמעתי את המילים 'אנשי מקצוע פיליפס לכאן'. לא האמנתי שבתוך הבלגן הגדול והצעקות ידעו שאנחנו קבוצת פיליפס. נשמנו קצת לרווחה. שוב היה לנו מזל.
היינו צריכות לגשת לאחת האסירות שעבדו שם, רשמו את השם (מיינטיה מספרת שהיינו צריכות לפני השם להגיד "שרה", אולי כדי לציין שאנחנו יהודיות) וכתבו עם עט קעקוע מתחת לעור של זרוע שמאל מספר, ובאמצע, מתחת המספר, משולש קטן. אני קיבלתי את המספר 81794. הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי שוב להולנד אחרי המלחמה היה ללכת לכירורג כדי שיוציא את המספר מהזרוע, אבל הוא נשאר חרוט בתוך הראש ואינני מסוגלת לשכוח אותו.
נשלחנו למקום ששם עמדו בתים שנראו כמו קרונות רכבת, בנויים מאבנים. בתוך הבניין בשני צדדיו היו שלוש קומות עץ בנויות די עמוק, מחולקות לתאים שנועדו לשמש כמקום שינה. בכל "מיטה" כזאת נכנסו שש נשים והיה מאוד מאוד צפוף ומחניק. הדלת היחידה נסגרה, וכשהתחיל להחשיך אסור היה לרדת מהמיטות עד שבבוקר, כשעדיין היה חושך, היינו שומעות צעקות, 'מהר מהר, כולם לקום והחוצה'. הנשים ששמרו עלינו באושוויץ היו גם אסירות ונקראו קאפו. הן היו קשוחות ורעות, לפעמים עוד יותר מהקצינים והחיילים הגרמניים. כדי להישאר בחיים ולהגיע למעמד של קאפו הן היו צריכות להוכיח את עצמן. סבלנו מאוד מהן בתקופה הקצרה שהיינו באושוויץ. ליד הדלת חילקו לנו פרוסת לחם עם ממרח גבינה שמאד הסריחה, אבל כשרעבים אוכלים כל דבר! בצהריים מעט מרק מאוד דליל. בתי שימוש לא היו בסביבה, עמדה רק חבית בחוץ לפני הדלת ששם אפשר היה להתפנות. בחוץ היה קר מאוד ורוב הזמן ירד גשם. ואנחנו רק עם שמלות, עומדות במסדר לפעמים שעות כשהקאפו צועקת ומקללת אותנו עד שהיה מופיע קצין ואז היינו צריכות לספור את עצמנו. אחר כך הוא היה עובר בין השורות ואני עמדתי עם העניים מורדות לקרקע כדי לא ליצור קשר עין. היה מפחיד מאוד. אסור היה לצאת מן השורה, ומי שהיה צריך להתפנות פשוט נתן לזה לצאת במקום בו עמד".
באמצעות קשריו של פיליפס, שהמשיך לדאוג לעובדיו גם אחרי שגורשו, הצליחו להעביר אותם למפעל גרמני שנקרא טלפונקן, "הן שהו שם כמה חודשים וגם שם עבדו באלקטרוניקה וייצרו מנורות למכשירי קשר", מספר הבן, "ואז החלו צעדות המוות. פיליפס כבר איבד איתן את הקשר בבלגן של סוף המלחמה. הן הלכו ברגל מרחק עצום במשך כמה ימים, ואחר כך העלו אותן על רכבת. הסיעו אותן הלוך וחזור בגרמניה. זה היה לקראת סוף המלחמה, ולא כל כך ידעו מה לעשות איתן".
"הכניסו אותנו שוב לקרונות בקר, אבל הפעם בצפיפות כזאת שרק יכולנו לעמוד או בקושי רב לשבת, עם ברכיים כפופות ומוחזקות עם הידיים קרוב לבטן. היו איתנו אסירים אחרים, והיות וכבר לא ידעו כנראה מה לעשות אתנו, אני חושבת שבצורה הזאת פשוט החליטו להרוג אותנו. היינו שם בלי אוכל ומה שהיה הכי קשה – בלי מים. עמדנו כך ימים ולילות ארוכים, נשענו אחת על השנייה, לפעמים ישבנו מעט בימים אבל בלילות אף פעם לא. הצפיפות הגדולה גרמה לאלימות ודחיפות. הכי קשים היו הלילות. כנראה חלקו בין הקרונות מספר רוצחים. ברגע שהיה מגיע הלילה הייתה מתחילה המהומה, צעקות חזקות, בכי ואחר כך שקט מוחלט, לפעמים מספר פעמים בלילה. כך נרצחו כל לילה אנשים וביניהם גם טינקה, החברה הטובה שלי מפוכט".
"הרוזן ברנדוט, נציג שוודיה בצלב האדום, לקח פליטים, בעיקר פליטות, ולמעשה קנה אותם מהגרמנים", מספר הבן. "ביניהם היו אמא שלי ואחותה, ועוד כמה שנותרו בחיים מתוך 500 עובדי פיליפס ששרדו את צעדות המוות. נשארו בערך 165 עובדים. ברנדוט העלה אותם על רכבות אזרחיות והעביר אותם לשוודיה, שם טיפלו בהם בצורה מאוד יפה ומכבדת".
אחרי המלחמה חזרו האחיות להולנד כדי לברר מה נותר מהמשפחה ומהבית שעזבו, "לא נשאר להן שום דבר. אבל לפני שגורשו הן הספיקו לחפור בור והטמינו בו קופסה עם כמה פריטים, שאותה הן מצאו אחרי המלחמה. הייתה משפחה הולנדית שעזרה להן בשמירה על החפצים. כשאמא שלי ואחותה חזרו להולנד הן היו לבד בעולם ומצאו את הקופסה הזו. היו בה תמונות של ההורים, וגם הבובה יופי. זו הייתה בובה מעץ, שהייתה מן בובה משפחתית כזו. היו לה פרקים מתקפלים כאלה, והיא הייתה יושבת תמיד בשולחן האוכל ובסלון היא נשארה אצל האחות בהולנד ואחרי שנפטרה היא עברה אלינו".
שולה כהן-פרירא הלכה לעולמה באוקטובר האחרון. היא הותירה אחריה 4 ילדים, 17 עשר נכדים ושישה נינים. במשך רוב חייה עבדה כאחות, מה שהיה חלום ילדותה. "ההולנדים נתנו לה להיות אחות סיעודית לחולי נפש" מספר רון, "ניצולת שואה בת 18 טיפלה בחולי נפש, לא בדיוק מה שצריכה אחת שבארבע השנים האחרונות עברה בין המחנות. אבל זה היה חלום חייה, ואחר כך היא חברה לקבוצת הכשרה של שליחים מישראל, עלתה לארץ ועבדה כאחות. זו הייתה שליחות חייה".
את זיכרונותיה המשוחזרים, המתפרשים על פני 20 עמודים ולמעלה מ-12 אלף מילים סיימה שולה כהן-פרירא באופטימיות: "חמודים שלי", כתבה, "התקופה של השואה כבר הרבה זמן מאחוריי. אל תיקחו את הסיפור שלי מדי ללב. אני מציעה לקרוא קודם את השורות האחרונות, ואז להתחיל מההתחלה".
*היום בשעה 16:30 תתקיים עצרת וירטואלית לנעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביוזמת בית לוחמי הגטאות והמועצה האזורית מטה אשר. בעצרת ישתתפו ארקדי דוכין, רוני דלומי ומאיה אברהם. ניתן לצפות באירוע בדף הפייסבוק של בית לוחמי הגטאות.
