בתקופה האחרונה כולם מדברים על חרדים. ממהדורות החדשות ועד "המורדת", שובר המסך של "נטפליקס", נדמה שקהל הצופים רק רוצה לגלות עוד ועוד על החברה המסוגרת והמרתקת.
בתזמון מושלם עלתה לאחרונה ב"כאן 11" גם "נייעס", סדרת דוקו בת ארבעה פרקים שחושפת את מאחורי הקלעים של עולם התקשורת החרדי, על אגפיו השונים – העיתונות המודפסת (שעדיין שולטת ביד רמה במיינסטרים החרדי), אתרי האינטרנט והרדיו.
עם מרואיינים רהוטים, צילומים מפעימים, עריכה מהודקת ופסקול מרענן ומפתיע (חכו עד שתשמעו את הביצוע של "טוי" ביידיש), "נייעס" מספקת הצצה מחכימה ומעוררת מחשבה גם לאלו שכבר מכירים את העולם החרדי וגם לאלו שזו להם הפעם הראשונה.
מצד אחד היא מספרת לנו את מה שכולנו כבר יודעים: התקשורת החרדית הממסדית מגויסת לחלוטין לנרטיב של ההגמוניה השולטת. עם ציטוטים כמו "אצלנו זכות הציבור היא שלא לדעת", "אנחנו אובייקטיבים – אבל לצד שלנו" ו"אין אתיקה בתקשורת החרדית ביודעין, ברצון ובחפץ לב" – העורכים, הכתבים, השדרנים והצלמים מבינים לחלוטין את חוקי המשחק ומקבלים אותם. מצד שני, כמעט כל המרואיינים בסדרה מציגים עמדה אישית פתוחה וליברלית בהרבה מהקו המערכתי של גוף התקשורת שהם עובדים בו. למשל שדרן הרדיו הוותיק אבי מימרן מ"רדיו קול חי" שיוצא לשירות מילואים (אבל מסתיר זאת ממאזיניו כדי שלא יכנו אותו חרד"ק) או שיפי חריטן מ"בחדרי חרדים" שמתקוממת כנגד האיסור הגורף להצגת תמונות נשים. על אף הדרכים היצירתיות שהיא נאלצת לאמץ כדי למצוא תחליפים (מצלליות ועד פרחים) היא לא מסוגלת לשתוק ומנסה פעם אחר פעם לאתגר את העורכים שלה. העובדה שכולם מדברים בפתיחות ובגילוי לב על כך לעיני המצלמות, גם אם לא המצלמות "שלהם", מעידה על השינוי הגדול שמתחולל בחברה החרדית ועל הזרמים התת־קרקעיים שמתעוררים בה.
בולטים בחירותם, אך לא פחות ברצונם "לנענע את הספינה", הם שדרני תחנת רדיו מורשת, מענדי גרוזמן ואלי ביתאן, שנהנים מגב של רדיו ציבורי ולא חוששים לאתגר את הפוליטיקאים, העסקנים וחצרות הרבנים.
כמו כל דוקו טוב, נייעס לא מסתפקת רק ב"ראשים המדברים" שלה, ומרבה להציג רגעים אנושיים משעשעים ומכמירי לב כמו הרגע שבו שרי רוט, האישה החרדית היחידה שמשמשת כתבת פוליטית, נזרקת בבושת פנים מכינוס פוליטי של ש"ס או הסצנה הנהדרת שבה אברהם דב גרינבוים, עורך "הדרך", בז לשבועונים שמכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ ושנייה לאחר מכן נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא היה חלק מהמערכות שלהם במשך שנים רבות.
צילומי הסדרה נייעס הסתיימו לפני כמה חודשים, וכמו כל צפייה בימי בידוד אלו, האינסטינקט הראשוני גורם לך להיבהל מהתקהלות המונית כמו הפגנת ענק בבני ברק או דיבור צפוף במכונית עם ליצמן. אבל אחרי שמתרגלים לכך היא מעניקה עוד רובד נוסף של הנאה: געגוע לעולם שלנו מפעם, זה שהיה ואיננו, לפחות לעת עתה.
באחד הפרקים מספר מימרן את סיפור הולדתו של הרדיו החרדי. בעבר גם הרדיו, כמו הטלוויזיה, נחשב לאבי־אבות הטומאה אך במלחמת המפרץ של תחילת שנות התשעים, בעקבות צורך אמיתי לקבלת מידע והנחיות בזמן האזעקות, התירו הרבנים לרכוש מקלט רדיו משום פיקוח נפש. אחרי שהגדר נפרצה היה זה רק עניין של זמן עד שהוקמו תחנות רדיו פיראטיות ובהמשך גם ממסדיות. זוהי דוגמה קטנה כיצד תקופות משבר אף פעם לא משאירות את העולם שהגיעו אליו כמו שהוא היה. האם התקשורת המגויסת, שהדהדה את מסרי ההנהגה החרדית ולא הזהירה את תושבי בני־ברק, אלעד וביתר־עילית בזמן מפני סכנת הקורונה, עומדת בפני מהפכה דרמטית? האם נראה בעקבות המגפה שינוי אמיתי באופן שבו חרדים צורכים את המדיה שלהם והאם הפרק העתידי של "נייעס" נכתב ממש בימים אלו? ימים יגידו.
נייעס, כאן 11 בדיגיטל וסלקום טיוי
