סיפור־תיעוד של אירוע בודד בשואה, גירוש יהודי גטו רומא, מצטרף בספרו של הסופר והעיתונאי היהודי־איטלקי ג'אקומו דֶבֵּנֵדֵטי למסות קצרות, המציעות תובנות נוקבות בסוגיות מתולדות השואה.
דבנדטי (1901־1967) נולד למשפחה יהודית בצפון איטליה והחל מגיל 13 חי בטורינו, העיר שבה התגורר גם הסופר היהודי־איטלקי המפורסם יותר, פרימו לוי. דבנדטי למד משפטים ומתמטיקה, אך התבלט בצעירותו בכתיבתו הספרותית. לימים היה גם איש קולנוע וממבקרי הספרות החשובים של איטליה במאה העשרים.
בספרון הקטן והדקיק שלפנינו, מצטיירת דמותו של דבנדטי דווקא כהוגה דעות וכמסאי מן המעלה הראשונה. איש שיודע להתבונן בהיסטוריה של עמו ובייחוד בדברי־ימי השואה כמו בעיניו של חוקר חלל: תוך ראייה סינכרונית של הפרט ושל הכלל, של הקונקרטי־האנושי והמופשט, המוחשי והעקרוני בעת ובעונה אחת. וכל זה בכתיבה החלטית ובוטחת בעצמו, כנגד כל מבקריו ותוקפיו.
פשע לידתם
כך למשל, בכנס סופרים בינלאומי שהתקיים באיטליה ב־1948 תחת הכותרת "אוטוביוגרפיה מסתברת של דור", הוא לא היסס להתייצב כנגד בנדטו קְרוֹצֶ'ה, שנחשב אז למורה ולמנהיג של מבקרי הספרות וההיסטוריונים־של־התרבות באיטליה (וגם היה פשיסט). בדברים שהשמיע דבנדטי באותו כנס, שהתקיים אך שלוש שנים לאחר סיום המלחמה, ניתן לראות במשתמע ביקורת, ואפילו האשמה, כנגד ההיסטוריונים, הסופרים ואנשי הרוח האיטלקיים, שנגדם טען כי הם כותבים על ההיסטוריה הקרובה (הכוללת כמובן את מוסוליני ואת השואה) מתוך עמדה של "שחקנים בטרגדיה יוונית, בעודם מסתמכים… על קו מנחה, על תמליל מוכן מראש… (כ)להקת תלמידים השקועים בנגינה בכלי הנשיפה שלהם, כשעל ברכיהם מונחת הפרטיטורה…", שהיא במקרה זה תורת האסתטיקה הספרותית מבית מדרשו של קרוצ'ה. וכל זה – כאילו לא קרתה קטסטרופה פורעת־כול רק שנים מעטות קודם לכן.
ובשנה שלאחר מכן, ב־1949, הגיב למשאל שיזמה רשות הרדיו האיטלקית בשאלה "מה היו עשרת הספרים האיטלקיים (ממאתיים השנים החולפות) שהיית מציל משואה גרעינית" במילים:
אם לא נשכיל למנוע את האסון, אזי מוטב שיושמדו גם אותן יצירות… אשר האמנו כי נמצא בהן תמונה ראויה, מופתית יותר של האדם… אהבנו כל כך את הספרים הללו, שלא נוכל להעלות בדעתנו… שידיים אכולות נגעים מזוויעים חדשים תקרענה את דפיהם… אהבתנו לאותם רבי־אמנים תיחשף כאשלייתית… אם הם לא ידעו להניא אותנו מלחולל את האפוקליפסות שקולן מהדהד, כרעש רקע קודר, בסקר רשות הרדיו…
הצירופים הקשים, הבלתי מתחנחנים והקיצוניים בקטע הזה מדגימים את חוסר הסובלנות שמפגין דבנדטי בספרו הנוכחי כלפי כל ריכוך, טשטוש, עמעום ואסתטיזציה של התייחסויות לאמת, לעובדות הנוראות ולתביעות המוסר והמצפון – ובכלל זה גם התייחסויות ליהודים ולגורלם – במסגרת כתיבה ספרותית והיסטורית, בייחוד באותו דור שהתחוללה בו השואה; ועל אחת כמה וכמה בכתיבה על השואה עצמה. חוסר הסובלנות הזה עושה את הספר לקשה ומכאיב לקריאה. שוב ושוב אנחנו נתקלים בספר בניסוחים כגון אלה: "סופר גלוי לב ואנושי מאוד הוקיע את המפלצתיות של חוקי הגזע בציינו שהם לא הענישו את המעשים שבני אדם אחראים להם, אלא את פשע היוולדם". "מי שאכן כיפר במותו על הפשע הזה, לא חזר לספר לנו אם בשעת העינויים הבין סוף־סוף את האשמה (הזאת). אכן הרודפים הצליחו להעלות בדמיונם את תאי הגזים ואת כל אמצעי הרצח האכזריים ביותר, הגורמים לאדם למות בפנים מעוותות… בין חבלי מוות נוראים, ייתכן כי האומללים הללו קיללו את מיטות הנישואין שמומשה בהן אהבת הוריהם… (אולי) לרגע יכלו להצטבר בהם משקעים של תחושת אשמה (וקללה־עצמית, בגלל אותו 'פשע לידתם')… אולם הייתה זו קללה שנסחטה בעינויים…".
ובמאמר ביקורת על ספר הזיכרונות שכתב מחזאי צרפתי־יהודי בשם ז'אן־ז'אק ברנאר, שניצל מגירוש וממוות ודאי במחנה הריכוז ב־Compiegne שבצרפת, דבנדטי משבח אותו על כך ש"חדר ללב לבו של אותו לילה… ריצה את העונש של החוויה היהודית הזאת, החידתית עד כאב… ואז שב ועלה ממנו כדי לספר לנו מה היה טיבו… כאדם ששב… לא ממקום גלות, אלא מעולם מתים, מאיזה שאול…".
לכה דודי
באותה ישירות חסרת חמלה על הקורא, שאינה מכסה על אמיתות נוראות, נפתח גם סיפור פרשת הגירוש של הקהילה היהודית ברומא, בפרק הראשון המזעזע בספר. פרק רווי כעס, לעג מר, כאב וביקורת, שעל שמו נקרא הספר: "16 באוקטובר 1943": "עד לפני שבועות ספורים, מדי יום שישי בערב… היו כל דלתות הענק של בית הכנסת הפונות לפיאצה נפתחות לרווחה… לקול הפיוט הקבלי העתיק 'לכה דודי לקראת כלה'… לקבל את פניה של השבת המופיעה כמו כלה".
אלא שבמקום לקבל את פני השבת, באותו יום שישי בערב, ה־15 באוקטובר, "הופיעה בגטו לשעבר של רומא אשה לבושה שחורים, פרועת שער ומוזנחת… ריר זב מפיה". האישה, צ'לסטה שמה, שמעה מאשת שוטר שפגש גרמני, שמאתיים ראשי משפחה יהודים שברשימתו אמורים להיות מגורשים עם כל בני ביתם. אלא שכולם בקהילה הכירו את האישה, שכולם במשפחתה מעט מטורללים והיא עצמה "פטפטנית, מופרעת והוזה"… אף אחד לא מקשיב ולא מאמין לה.
"תאמינו לי! תברחו…", התחננה צ'לסטה, ונשבעה בחיי ילדיה שהיא דוברת אמת. אבל אף אחד לא האמין לה. כולם צחקו לה. "היא משתוללת… צועקת, מתחננת… 'עוד תתחרטו על כך! לו הייתי גברת אמיתית הייתם מאמינים לי. אבל מכיוון שאין לי גרוש, מכיוון שאני לובשת את הסמרטוטים האלה…". אך הנוכחים הנכבדים לא שועים לזעקותיה של האישה הפרועה. "רבים מהעדים לאותו ערב מוכנים להודות שאולי, אולי לו היתה צ'לסטה גברת אמיתית ולא המסכנה הענייה… אולם בלילה ההוא הם שבו לבתיהם, התיישבו סביב השולחן לאכול את ארוחת הערב ולהביע את דעתם על סיפורה הטפל… מספרם של אלו מ־16 באוקטובר הוערך ביותר מאלף (ואולי המספר אפילו גדול מכך) כי משפחות רבות נלקחו במלואן ולא השאירו עקבות, גם לא קרובים או חברים שיכלו להודיע על היעלמותן…".
הדקדוק הפנימי
אין ספק שהסיפור על כישלונו הנורא של ניסיון ההצלה של צ'לסטה רדף את דבנדטי לאורך שנים, ואולי ידיר שינה גם מעיני הקוראים. וכאן אולי גם המקום – מתוך נאמנות לרוחו ולהתנסחותו החשופה והישירה של דבנדטי, שדרש מכולנו, יהודים ולא־יהודים, להישיר מבט אל האירוע הנורא בתולדותינו ולא לטשטש או לרכך אותו במילים – לשים לב למינוח שבו אנחנו, דוברי העברית, משתמשים, וכמונו גם דבנדטי – היהודי האיטלקי – המינוח "שואה". משמעו של מונח זה חמור יותר, ולכן נבדל, מן המונח "קטסטרופה", שלפי האקדמיה ללשון העברית פירושו הוא: "ארוע… שזורע הרס וחורבן על החיים, הרכוש, הבריאות…". לא כן בשפות לעז. אלה בחרו להחיות מונח קיים: Holocaust.
לפי המילונים, מקור המונח "הולוקוסט" הוא בצרפתית עתיקה מהמאה השלוש־עשרה, והיא קיבלה אותו מלטינית ויוונית. בשפות אלה פירוש המונח הוא "קורבן שמועלה על אש המזבח ומאוכל כולו". האם המילה "קורבן על אש המזבח" מתאימה לתיאור השואה? אמנם משמעות המילה הורחבה במאה השבע־עשרה ל"טבח המוני", אבל גם זה אינו מגיע בחומרתו אפילו ל"רצח עם" (ג'נוסייד), שאינו שווה־משקל ומשמעויות ל"שואה". מעניין איך היה דבנדטי מתייחס לטשטוש המילונאי (ועל כן גם הטשטוש הענייני) הזה, של עוצמתה, מאפייניה הרב־צדדיים, היקפה וייחודה של השואה, כפי שזה בא לביטוי במינוח שהוצמד לה בשפות האומות.
