משבר הקורונה תפס זוגות שונים במצבים שונים אבל כל אחד קיבל את זה שונה. אילן והילה יפרח, בני זוג כבר 23 שנה, מטפלים זוגיים ידועים, מחברי הספר "תרגילים בחיבור", מייעצים איך לצלוח את התקופה הזאת בשלום. הילה: "יש זוגות שלפני המשבר היו "משפחות כיפים", כאלה שמחליפים ביניהם משמרות על הילדים באמצע היום, נותנים כיף וממשיכים, כמעט בלי זמן משפחתי מרוב עומס. פתאום הם מוצאים את עצמם אחד עם השני כל הזמן, זוג כזה בהתחלה יהיה פשוט בהלם. מצד שני יכול להיות שזו מתנה שהקב"ה נותן להם הזדמנות עכשיו סוף סוף להיות ביחד. יש בזה משהו שיכול להיות מאוד מבורך ובאמת חלק מהזוגות שנפגשנו איתם בשבוע האחרון תיארו שמשהו נרגע. אבל הזמן הזה יכול להיות גם אתגר לא פשוט ולא דבר שכל אחד ירצה לקבל בידיים פתוחות".
אילן: "יכול להיות שיש זוגות שהבידוד הזה של הזוגיות, הנטו של הזוגיות, חושף את הטוב בזוגיות, ומעודד פריחה ולבלוב, ויש כאלה שזה הפוך, שהבידוד מדרדר את היחסים, ויש אפשרות שלישית, שבה הזוגות ממשיכים להתמודד עם האתגרים הרגילים. כך או כך יש כאן מציאות חדשה, שמזמנת לנו אתגרים ולימוד חדש".
מלבד האינטנסביות של הימים האלו, מה מאפיין את התקופה הזאת מבחינה זוגית?
הילה: "מדובר בתקופה מתוחה, אנחנו לא יודעים מה יהיה הצעד הבא, ואווירת החרדה הכללית מתחברת לכל אחד מאיתנו באופן אחר. אפשר לומר שהדרך התמודדות שלנו היא יותר חייתית, ראשונית. חוש ההישרדות שלנו לא תמיד מודע ובחירי. אנחנו מגיבים באופן ספונטני וכל אחד מגיב בצורה אחרת בתקופת הישרדות".
אילן: "זהו דפוס ההישרדות נפגוש אותו בדרך כלל בתקופה של סכנה פיזית או סכנת חיים. בטבע ידועים לפחות ארבעה דפוסים של התנהגות בעת סכנה: מאבק, בריחה, קיפאון או ויתור על החיים".
מה שאתם אומרים הוא שאנחנו פועלים ממקום לא מודע גם עכשיו?
אילן: "ממקום לא מודע וקדום מאוד. כשאנחנו נמצאים במצב ההישרדותי שלנו, הזוגיות שלנו גם כן עוברת משהו. גם אם רק אחד מבני הזוג נמצא במצב כזה יהיה מאוד קשה לתקשר ולהיות במפגש. מצב ההישרדות מול הדאגות השונות שצפות בתקופה הזאת גורם לאדם להיאלם דום, היכולת שלנו לבוא ולתקשר במצב הזה מאוד מוגבלת.
מפגש זוגי מלא הוא כשהות שליפוגשת את המהות של אשתי, אבל אם אני נמצא במצב ההישרדות שלי, ואשתי נמצאת במצב הישרדותי שלה, המפגש מאוד מאתגר. בייחוד שסביר להניח שדפוסי ההישרדות שלנו יהיו הפוכים".
הילה: למשל דפוס ההישרדות שלי זה להתעדכן כל הזמן ולדעת מה קורה, משהו לחוץ ואובססיבי שכל הזמן מרגיש צורך גם לעדכן את כל המשפחה במתרחש, לעומת זאת, דפוס ההישרדות של אילן הוא לברוח, לשקוע באיזו סדרה או ספר מתח ושאני רק אעזוב אותו בשקט. מה שקרה זה שהמרחב הזוגי שלנו לא התאפשר. כל פעם שניסינו להיפגש נתקלנו יחסיהאחד בשנייה.
מה שחילץ אותנו מ"ריקוד ההישרדות", זה שהבנו לאן נכנסנו, מתוך הידיעה הזאת למדנו לקבל ולראות את המקום של כל אחד מאתנו. הבנו שאנחנו פועלים כך לא מתוך בחירה מודעת ויכול להיות שאני נגררת להתנהגות הזו והיא לא מיטיבה איתי. ההבנה, שבה אני רואה את דפוס ההתנהגות שלי וכמה הוא מזיק לי ולמרחב הזוגי שלנו, היא הצעד הראשון ליציאה. הצעד השני הוא לדבר עם בן הזוג שלי על הדברים. הצעד של הדיבור יכול לגייס חמלה, הבנה, ואפילו כבוד. המקום שניתן למצוקות ולצורת ההתמודדות של כל אחד מבני הזוג כבר מרגיע משהו במערכת, זה כבר מייצר מרחב זוגי".
אילן: "חוקר הזוגות ג'ון גוטמן, חקר עשרות אלפי זוגות. אחד הדברים שהוא בדק זה מה קורה לזוג בעקבות הלידה של הילד הראשון. הנתון שהוא גילה שם מתאים לעוד שינויים דרמטיים שעוברים בני זוג. הוא ראה ששינויים משמעותיים גורמים אצל הרבה זוגות לירידה באיכות הזוגית שלהם, בחיבור ביניהם. לעומת זאת גוטמן גילה שיש זוגות שדווקא השינויים האלה גרמו לשיפור בזוגיות שלהם. הוא חקר את הזוגות שדיווחו על שיפור והבין, שלסוג הזוגות האלה יש מה שהוא קורה "היכרות עם מפת האהבה של בן הזוג". ההיכרות הזאת היתה לפני השינוי שקרה. ההיכרות הזאת היא מיומנות שלי להיות תלמיד נצחי של העולם הפנימי של בן הזוג: מה מעסיק אותו, מה מטריד אותו, מה החלומות שלו, מה כואב לו, מה משמח אותו. זו איכות שיש לבני הזוג בכך שהם מכוונים כל הזמן ללמוד ולעדכן את מפת האהבה שלהם ולא לצאת מנקודת ההנחה שהם יודעים. היכולת להיות בלמידה תמידית גורמת לבני הזוג האלה להכיר את דפוס ההישרדות של בני הזוג, לקבל אותו, לדעת מה באמת עובר על השני ולעזור לו לצאת מהמקום ההישרדותי למקום של מפגש".
הילה: "אז אני צריכה להתבונן פנימה ולשאול את עצמי מה דפוס ההישרדות שלי מחד, ומאידך, באיזה עמדה אני מעוניינת להיות. מה יגרום לי להרגיש טוב בתקופה הזאת, מה עוזר לי, מה הייתי רוצה לחוות. מה מטעין אותי. גם ההכרה שלי בזה וגם השיתוף של בן הזוג בזה הוא מאוד משמעותי. ויש עוד דבר חשוב: אני צריכה לענות לעצמי מה אני זקוקה מבן הזוג שלי כדי להשתחרר מדפוס ההישרדות הזה וכדי להיות בעמדה פנימית אחרת".
הבעיה שלא רק אני במצב הישרדות כרגע, גם הזוגיות שלי שם.
אילן: "בדיוק. ניקח לדוגמא אותנו: אם ההישרדות שלי זה למשל להסיח את הדעת ולהיות בחוסר תקשורת, והדפוס של הילה הוא הפוך לתקשר, לדבר, להתעדכן, אז דפוס ההישרדות של הילה יקצין את דפוס ההישרדות שלי. ככל שהיא יותר תעדכן, אני יותר אסתגר, וככל שאני יותר אסתגר, היא יותר תנסה להעיר אותי למציאות, יותר תגביר את הווליום של הסטרס, של הלחץ. הדבר הזה גורם לנו להיות בהישרדות זוגית. קורה לנו משהו באינטראקציה בינינו שלא נעים לשנינו. הרבה ביקורת יכולה להיוולד במקום הזה ואפילו נתק וחוסר תקשורת מוחלט".
הילה: "מאידך, יש דברים שמטעינים את הזוגיות שלנו באנרגיה. דברים שאנחנו עושים שגורמים לזוגיות שלנו להיות במקום טוב יותר. הזיהוי של מה יכול לשמח את הזוגיות שלנו, או מה יכול לשמח כל אחד מאתנו הוא משמעותי. מימוש האמירה הזו דורשת מכוונות, דורשת יצירה של טקס. גם אם אנחנו 24/7 בבית ביחד, יש מצב שאנחנו לא נפגשים. שאנחנו עוברים אחד ליד השנייה, והיכולת ליצור משהו שמשותף לשנינו הוא סוג של מסירות נפש בתוך התקופה הזאת. אנחנו צריכים להחליט שעכשיו אנחנו מתפנים אלינו, ממש פותחים יומן וקובעים זמן ומקום, בלי ילדים, ומייצרים עכשיו זמן שהוא נטו שלנו".
אילן: "הדבר הזה מורכב גם בזמנים רגילים, כי לכל אחד יש תמונה אחרת של מה הוא הדבר הזוגי שיקרב בינינו. מה שקורה אצל זוגות רבים, בגלל שיש ויכוח על זה הם הולכים על המכנה המשותף הנמוך, הם יראו איזה סדרה טיפשית ביחד. אבל אפשר גם לפעול הפוך, ללמוד מה כל אחד מייחל במפגש הזוגי, ואז להפיק שני מפגשים שונים, אחד לכל אחד, שמתאים לסגנון של כל אחד".
אילן: "עוד סיבה שבגללה אנחנו לא נפגשים כזוג היא שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו זמן אישי. יש משהו במפגש זוגי שיש לו עומק ומסה שאפשריים הודות לכך שלכל אחד מאיתנו יש את עצמו. יש לי את האני האישי שלי, עם ההתרחשות הפנימית, עם דברים שאני עושה בזמן שלי, ולבת הזוג שלי יש את עצמה, ואז כשיש מפגש, החשיפה והגילוי של התוכן שלי מול התוכן שלה, יוצרת את תחושת הגילוי, ההתרגשות והעומק. זה נכון לזוגיות בכלל, שבה אם אין את המיסתורין האישי, חווית האינטימיות הזוגית לא קורית. כלומר, אם אין אינטימיות שלי עם עצמי, אז האינטימיות הזוגית לא מרגשת. אם הכול חשוף אז אין את העומק של הגילוי שקורה דרך המפגש הזוגי".
הילה: "אם הרגע הראשון שאני פוגשת את עצמי הוא הרגע שאני פוגשת את בן הזוג שלי, מעט מאוד יכול לקרות שם. ולכן זה מאוד משמעותי, שגם אם אנחנו מחליטים על טקס של מפגש זוגי, הפעימה הראשונה של הטקס הזה צריך להיות הזדמנות של כל אחד לפגוש את עצמו. מקום אישי כזה יכול להיות גם שיחה עם חברה, מנוחה, קריאה, ושיהיה לא רק טכני, אלא מהותי, ושבן הזוג ייקר את הזמן הזה ויפרגן אותו".
טוב, כל זה נחמד מאוד, אבל לחלקינו יש ילדים. זמן זוגי? זמן אישי? על מה אתם מדברים?
אילן: "זה בהחלט יכול להיות מאתגר. על פניו יש משהו בהורות שמתנגש עם הזוגיות. שמעתי פעם מישהו שאמר שהילדים שלנו הם תוצרי האהבה שלנו, ואחר כך הם נוגדי האהבה, הם אלו שמכבים את האהבה. זו אמירה קיצונית אבל יש בה משהו. העיסוק האינטנסיבי שלנו בהורות, מרחיק אותנו מהזוגיות".
הילה: "אנחנו שומעים את זה מהרבה זוגות עכשיו אבל אם לא נייצר באופן ממש הדוק את הזמנים המקודשים הזוגיים האלה הם פשוט יעלמו, כי באמת ההורות תופסת את הנתחים הרציניים של הזמן ותשומת הלב, הקולות והצרכים של הילדים הרבה יותר נוכחים, הרבה יותר ברורים, ואת הזוגיות שלנו, לכאורה, אפשר להניח בצד לימים יותר טובים. אז זהו, שלא.
הדבר הראשון הוא יצירה של איים, הגדרות סטריליות שאומרות "עכשיו אבא ואמא הולכים למפגש זוגי", ואני חושבת שהילדים שלנו אוהבים את זה. החוויה שההורים נותנים לעצמם, משקיעים בעצמם, טובה גם להם בסופו של דבר. אחרי המפגשים האלה המרחב הזוגי שאותו הם נושמים, מתודלק יותר, יש בו כוחות".
אילן: "למה זה דומה? להוראות של הדיילת לפני ההמראה. מכירה? שקודם צריך לחבוש לעצמכם את מסכות החמצן ורק לאחר מכן להלביש לילדים. בשביל לדאוג לילדים שלנו אנחנו צריכים קודם כל לדאוג שלנו יהיה חמצן. ככה זה, כשהזוגיות שלנו מלאה היא הופכת גם את ההורות לטובה".
הילה: "כשאני רואה את אילן אבא, אני מתפעלת ממנו. אני באמת אוהבת אותו יותר. אני רואה חיבור זוגי מועצם, מלא. הקשר שלנו נמצא במיטבו, ברגעים מסוימים בתוך השבוע כשאנחנו הורים טובים, אנחנו יותר אוהבים. זה מבט שפותח עוד מימד.
בנוסף, אנחנו חייבים לזכור שאנחנו ראשי השבט, ובתור כאלה אנחנו מתייעצים אחד עם השני, ועושים גם ישיבות צוות. אנחנו לוקחים זמן לישיבות האלה, בהן אנחנו מגדירים את סדר היום, את המשימות החינוכיות שלנו, יחד חושבים באיזה אופן לנהל את המערכת הזאת, כך הופכת ההורות שלנו את הזוגיות שלנו למשהו שהוא הרבה מעבר להישרדותי, הוא בחירי".
אילן: "הרבה פעמים אחד מבני הזוג עושה משהו שלא מוצא חן בעיניי השני מבחינת ההורות. הנטייה שלנו, מבחינה הורית, היא לתקן אותו תוך כדי, מול הילדים. באותו רגע משהו באינטראקציה בינינו נחסם. כשמשהו נחסם באופן ישיר, ההחזקה העמוקה וההובלה העמוקה של הילדים נפגעת. לכן, אפילו בשביל הילדים, היכולת שלי לשחרר, לפרגן, לתת מקום בהפריה עם בן הזוג שלי, זה משהו שבאופן מיידי מיטיב עם הילדים שלנו".
אוקיי. וכשכל זה לא עוזר, וכשהרע יותר טוב מהטוב וחושבים בכל זאת על גירושין?
הילה: בגדול כל הרעיונות שהעלנו כאן מיועדים לזוגות מתפקדים ושרוצים לתפקד. לזוגות שמדברים על גירושים אנחנו אומרים: מצבים כאלה זה מצבי קצה וזה לא הזמן לדבר על גירושין. אל תדברו על גירושין עכשיו. המצב הזה מקצין, כולנו במצבי סטרס. זה מצב שהרגישות והפגיעות שלנו הרבה יותר גבוהה, אבל זה לא הזמן להחליט החלטות הרות גורל בשום נושא, וודאי שלא החלטה כזאת. עכשיו צריך איחוד. הדבר שאנחנו הכי צריכים אותו והילדים שלנו הכי צריכים זה ביטחון ויציבות. אנחנו מציעים לזוגות לעזוב את השאלה הזאת עכשיו, ולהתגייס להיות הורים טובים יותר. אני לא אומרת שלא צריך לשאול אותה. אפשר תמיד לחזור לשאלה הזאת אחרי המשבר.
בני הזוג יפרח משיקים בימים אלו סדנה אינטרנטית בהפקת מכון ליברמן.
