ירושלים איננה נזכרת כלל בקוראן. יש פסוק אחד אשר התפרש כבר במאה השביעית כמוסב על ירושלים, וליתר דיוק על המסגד שבדרום הר הבית: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנּוּ ברכתנו על סביבותיו למען נַראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין" (סורה 17, פס' 1). הפירוש המקובל בקרב מוסלמים רבים, בייחוד סונים, הוא ש"המסגד הקיצון" הוא מסגד אלאקצא. עוד רווח בציבור ובמחקר כי המוסלמים המירו את קדושת ירושלים, שאליה נחשף מוחמד במגעיו עם יהודים ונוצרים, בקדושת מכה ובייחוד אבן הכעבה שבה, המשמשת עד היום מוקד טקסי העלייה לרגל שהיא אחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם. וכן מקובל לטעון כי ירושלים נתקדשה באסלאם רק בימי האומיים (661־750), כשרצו לבצר את מעמדם והעמידו חלופה למכה.
פרופ' אורי רובין, שלימד עשרות שנים באוניברסיטת תל־אביב, סבור אחרת. לדעתו, מן המקורות האסלאמיים הקדומים ובראשם הקוראן מצטיירת תמונה מורכבת יותר, והוא פורש אותה בספרו באופן שיטתי וידידותי מאוד לקורא. בספר מבוא קצר וחמישה עשר פרקים המאוגדים בשישה שערים. המעבר מפרק לפרק ומשער לשער הוא חלק. יתרה מזו, הפסקה האחרונה בכל פרק היא פסקת קישור לפרק שאחריו. לרובין שיטה עקיבה בקריאת מקורותיו: הוא מתחיל בקוראן וממנו עובר למסורות מאוחרות יותר, תוך שהוא משווה גם למקורות יהודיים, בעיקר בני הזמן, שעיקרם מדרשים. קריאתו מדוקדקת, כמיטב המסורת הפילולוגית וההיסטורית שרכש בעת לימודיו בירושלים אצל חתן פרס ישראל, פרופ' יעקב מאיר קיסטר המנוח.
ארץ הגאולה
השער הראשון יוחד ל"טבור הארץ" ובו שני פרקים. בראשון נדון מסעו של מוחמד למסגד הקיצון בהשראת הפסוק שהבאתי למעלה, ובשני נדונה עליית מוחמד השמיימה. השער השני עוסק ב"ארץ הגאולה" ובו פרק אחד שעניינו גאולת ישראל והבטחת האחרית, כמובן במקורות איסלאמיים! השער השלישי דן ב"ארץ התחייה" ובו שני פרקים: באחד סקר רובין וניתח מקורות ולפיהם תחיית המתים תתרחש באלשאם, כלומר בארץ ישראל; ובאחר מקורות הקובעים את מקומה בחצי האי ערב. השער הרביעי הוא הגדול מכולם ועניינו "ארץ הנביאים". יש בו חמישה פרקים, הערוכים על פי סדר כרונולוגי: האבות באלשאם, ישמעאל וזרע אברהם, אברהם וישמעאל בוני הכעבה, העקדה בין אלשאם ומכה, הכעבה והנביאים. בשער החמישי נדונה "ארץ המקדש" בארבעה פרקים: מקדש שלמה, "הבית הראשון שיוסד לאנשים" (ציטוט מן הקוראן המתייחס לכעבה), הבית הראשון לבריאה, כיווני התפילה במרחב הקדוש. בשער השישי פרק אחד העוסק באחרית חזון הגאולה בקרב רומים, יהודים ומוסלמים. הספר נחתם בפרק קצר ובו נבחנת תנודת תבניות הקדושה מירושלים למכה בקוראן ובמסורות המאוחרות יותר. נלווים לספר ביבליוגרפיה עשירה, מפתח עניינים ושמות, מפתח פסוקי קוראן ומפתח מקורות איסלאמיים.
רוב עמיתיו החוקרים של רובין נקטו עמדה בינארית. לדעתם תחילה נחשבה ירושלים למרחב מקודש בקרב המוסלמים הראשונים, ומשהתאכזב מוחמד מכך שעמדתו זו לא הניעה יהודים רבים להצטרף אליו, זנח אותה ופיתח עמדה חדש ולפיה מוקד הקדושה היא מכה וסביבתה. רובין מראה באופן משכנע כי אכן קדושת ירושלים נכחה באסלאם מראשיתו, אולם יש להבחין בין המובע בסורות המֶּכָּאִיּוֹת (אלה שמיוחסות לתקופת שהותו של מוחמד במכה עד הגירתו ממנה בשנת 622) לבין הנאמר בסורות המדניות (המיוחסות לעשר שנותיו האחרונות שבהן שהה בעיקר בעיר אלמדינה). בסורות המכאיות יש עדיפות ברורה לירושלים, ומגמה זו משתנה בסורות המדניות. אך גם במסורות התורה שבעל פה המוסלמית נוכחות בכירותה של ירושלים ובחירותה.
לשון אחר: אין מדובר במוקדם ומאוחר אלא בוויכוח חי שהתנהל הרבה עשרות שנים וביטוייו הספרותיים אינם רק בקוראן אלא גם בספרות מאוחרת יותר. שנים רבות היו שתי עמדות בקרב המוסלמים: זו הרואה בארץ ישראל ובתוכה ירושלים ובתוכה הר הבית ואבן השתייה שבמרכזו את המרחב המקודש ביותר בעולם, ולצדה עמדה יריבה ולפיה המרחב המקודש ביותר הוא מכה וסביבתה. דעת לנבון נקל שעמדות דתיות אלה לא היו נטולות הקשרים פוליטיים, שבטיים, כלכליים ולעיתים אפילו אישיים.
רעיונות אברהמיים
רובין הראה באופן משכנע כי חלק מן הפולמוס הגלוי והסמוי היה עם הנצרות ולא רק עם היהדות. עוד הראה רובין כי כבר בתקופה הקדם־אסלאמית, במאה החמישית, היו הערבים מודעים למסורות על מונותאיזם אברהמי־ישמעאלי שמקומו ערב (עמ' 174־175) כפי שעולה בבירור מספרו של סוזומנוס (Sozomenus), היסטוריון של הכנסייה הנוצרית, ואין זו העדות הקדומה ביותר, שכן הדיה נשמעים כבר בקדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו! (שם). חותם ביקורו באזור מכה נשתמר בשיר קדם־אסלאמי (עמ' 211), ואם כן אין לפתור כל מסורת על דמויות מקראיות בהשפעה יהודית על מוחמד. רעיונות אברהמיים הילכו באזור מכה כבר עשרות שנים ויותר לפניו.
רובין הוא מומחה עולמי לחקר הקוראן והאסלאם הקדום, במשך שנים חקר וניתח סוגיות הקשורות ביחס כלפי היהודים והיהדות, ובתוך זה כלפי ארץ ישראל, ירושלים והר הבית. הספר שלפנינו הוא פרי עשיר ובשל מאוד, המושתת על עשרות שנות מחקר והוראה, והוא מזמן לקורא העברית לא רק שפע מידע אלא גם אוצר של תובנות. רובין מציע לקוראי העברית ספר שלמיטב ידיעתי לא היה עד עתה כמוהו מבחינת ההיקף, העומק, ריבוי הפרספקטיבות ו"ארגז הכלים" המשוכלל שהמחבר נקט במיומנות מרשימה. כתיבתו אינה מגמתית ולא אפולוגטית, ואין זה מובן מאליו כשמדובר בסוגיות כה טעונות.
ספרו של רובין הוא תרומה איכותית למי שרוצה להכיר את מעמדה של ירושלים באסלאם, להבין מה מקומה של מכה באסלאם, להתוודע לתהליכי עומק של עיצוב מסורות ולדרכים המפותלות שבהן הן מתגבשות ומשתנות. ולא פחות חשוב מכל אלה, אורי רובין מוכיח שמחקר יכול להיות מלומד ויסודי ובה בעת נגיש, ידידותי לקורא ומהנה.
נחם אילן/// בין ירושלים למֶכָּה, קדושה וגאולה בקוראן ובמסורת האסלאם, אורי רובין מאגנס, תש"ף, 315 עמ'
