שירותים נפרדים: איך ממיינים את בנות השירות הלאומי?

בוגרת אולפנה יוקרתית מהמרכז יוצאת אל השירות הלאומי. בוגרת תיכון מקיף דתי מהדרום יוצאת גם היא באותו הזמן בדיוק. מתי הן ייפגשו? התשובה היא: לעולם לא.

למה? כי בוגרות אולפנה ישרתו בדרך כלל מחוץ לבית, בפנימיות לנוער בסיכון, בגרעינים חברתיים בפריפריה, או בהדרכת טיולים. לעומתן, בוגרות מקיפים דתיים, ישרתו בדרך כלל בבתי חולים, בשב"ס או במסגרות לגיל הרך.

בעוד הבנים במקיף דתי עשויים בסיכוי גבוה לפגוש את בוגרי הישיבות התיכוניות בשירות הקרבי בצה"ל, ולחוות איתם יחד מעין כור היתוך, בשירות הלאומי אין כמעט מפגשים כאלו. מרבית בנות התיכונים המקיפים שיוצאות לשירות לאומי משרתות ב"תקני בית", ולא מתגוררות בדירות שירות לאומי. גם מיעוט הבנות שמחליטות לצאת מהבית ולגור בדירת בנות שירות כנראה לא יפגשו את בנות האולפנה במקומות השירות ובדירות. הסיבות לחוסר המפגש הזה, כפי שיתבאר, רבות ומגוונות.

מי למעלה מי למטה

יהודית וינשטיין עובדת כבר 17 שנים כיועצת במקיף הדתי אמי"ת בבאר־שבע. בשנה וחצי האחרונות היא עובדת במקביל גם כיועצת באולפנת נווה־חנה. וינשטיין מצביעה על הסללה בעייתית שקיימת כיום בשירות הלאומי. "השירות הלאומי אמור להיות מכשיר חברתי, אבל בפועל הוא מנציח פערים. יש לי תלמידה שגדלה בסביבה סוציו־אקונומית נמוכה ויש לה פוטנציאל אדיר. בתהליכי המיון של הצבא קיים סיכוי גבוה שיאתרו את היכולות שלה וייתנו לה תפקידים לפי יכולתה. בשירות הלאומי רוב הסיכוי שהיא תונמך.

"הצבא לא מתבלבל מההופעה החיצונית שלה, ממכנסי הג'ינס ומנעלי הפלטפורמה. הוא בוחן אותה על המחשב, מזהה את הראש שלה ומציע לה תפקידים בהתאם. בשירות הצבאי היא תפגוש אנשים עם יכולות דומות ליכולות שלה. זה עשוי להשפיע באופן דרמטי על המשך חייה, על מקום מגוריה ועל זהות בן הזוג שלה. כל זה כנראה לא יקרה לה בשירות הלאומי.

"קודם כול, כי בניגוד לצבא, בשירות לא יתאמצו להוציא אותה מהסביבה הביתית וייתנו לה לשרת ליד הבית. גם אם היא תחליט לצאת מהבית, יהיה לה קשה להתקבל למקומות מסוימים כי הנתונים שלה לא מלהיבים. היא בוגרת תיכון מקיף, למדה בכיתה עיונית ולא מדעית, יבחנו את ההופעה החיצונית שלה, את סגנון הלבוש ואת הדיבור. היא דתייה מסורתית, שומרת שבת וכשרות אבל הולכת עם מכנסיים, ולכן בשירות הלאומי לא יתלהבו להכניס אותה לדירה עם בנות שירות שלמדו באולפנה. אם היא תשרת בקופת חולים או בגן היא לא תהיה שייכת לגרעין של בנות שירות, ולא תזוז מהמשבצת שלה. היא בחורה מדהימה אבל מקטלגים אותה במקום נמוך והסיכוי שלה לצאת מזה מאוד קטן.

"הצבא הוא מכשיר חברתי, אבל השירות הלאומי לא מקדם מוביליות חברתית אלא אפילו מקבע. אם הייתי יודעת שאם אדחוף תלמידה לשירות משמעותי מחוץ לבית יקבלו אותה, הייתי עושה את זה, אבל כשאני יודעת שיורידו לה את ההתלהבות במהלך הסינון או אחר כך בחוסר ליווי בשירות, והיא תחזור לי כבויה עם חוויה של כישלון, אז אני מתאמצת פחות לדחוף אותה לתקנים איכותיים. הייתי רוצה שיחזרו אחרי הבנות שלי ולא שיקבלו אותן רק אחרי שאני מפעילה קשרים. בעיניי, גיוון במקומות השירות צריך להיות אינטרס של השירות הלאומי".

יהודית ויינשטיין, יועצת: "הצבא לא מתבלבל מההופעה החיצונית של הבת, ממכנסי הג'ינס ומנעלי הפלטפורמה. הוא בוחן אותה על המחשב, מזהה את הראש שלה, ומציע לה תפקידים בהתאם. בשירות הצבאי היא תפגוש אנשים עם יכולות דומות ליכולות שלה. זה עשוי להשפיע באופן דרמטי על המשך חייה, על מקום מגוריה ועל זהות בן הזוג שלה. כל זה כנראה לא יקרה לה בשירות הלאומי".

באופן מפתיע, וינשטיין מציינת שמבין עמותות השירות הלאומי, דווקא העמותה החילונית שלומית מצליחה לעיתים לתת לבנות המקיפים הדתיים מענה טוב יותר באמצעות האגף לציבור הדתי (שיל"ת) הפועל בה. "דווקא מכיוון שמדובר בעמותה לא דתית, היא לא קוראת את הקודים של המגזר. בחמ"ד כועסים עליי שאני מכניסה את העמותה למקיף הדתי, אבל הם נותנים מענה איכותי לבנות שלי וזה חשוב לי יותר".

נסעתי לתיכון אמי"ת בבאר־שבע לפגוש את התלמידות שווינשטיין מלווה כיועצת. שלוש הבנות שפגשתי דיווחו על ארבע בנות בלבד בכיתתן שמתכוונות להמשיך לשירות לאומי ולא לצבא. שתיים מהן ישרתו ליד הבית – אחת בשירות בתי הסוהר ואחת כנראה בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים באמצעות בעלי חיים. השתיים האחרות עדיין מתלבטות בין ליווי ילדים ממשפחות עולים ובין שירות בבית חולים. "אין לי מספיק ביטחון לצאת לשירות מחוץ לבית", אמרה לי אחת מהן.

גם המעיזה מפסידה

שתי הבנות האחרות שמתכוונות לשרת מחוץ לבית נחשפו לתקנים שהן מתכוונות להתמיין אליהם ביריד של ארגון "מעגלים". מעגלים פועל לדחוף את בנות התיכונים לשירות לאומי משמעותי מחוץ לבית, מתוך תפיסה ששירות כזה ישפיע לטובה גם על מסלול חייהן. הארגון, שהקים אסף וייס, פועל כבר עשרים שנה בכיתות י"א־י"ב בפריפריה החברתית של מדינת ישראל, ומעודד שירות משמעותי של בנים ושל בנות.

מירי שטראוסמן, רכזת מחוז דרום של הארגון, מעידה שהבנות שכבר מעיזות לצאת נתקלות בקשיים בהליכי הקבלה. "עד שהן הולכות לסיירות (מבחני המיון לשירות הלאומי), המון לא מתקבלות. חלקן באמת לא מתאימות אבל אצל חלקן, המעסיק רואה אותן ובנות אחרות, שנראות יותר דתיות, ומעדיף לא לקחת אותן. בנוסף, בחלק מהמקומות כתוב מראש שאפשר להתראיין רק אם יש ניסיון בהדרכה. כך מראש הן לא מתקבלות אפילו לריאיון, ולא יכולות לשרת בתיכון או במסגרת של גרעין. אני יכולה להבין את הראש של המעסיק, שרוצה ללכת על בטוח, אבל הייתי שמחה אם היו צובעים בשבילן תקנים מסוימים.

"יכול להיות שהשירות הלאומי צריך ליצור אפליה מתקנת של מכסות שיהיו שמורות לבנות מתיכונים מקיפים. הרבה מהבנות שלנו הולכות במכנסיים ולא יקבלו אותן לגרעין של בנות שירות. דיברתי עם חיה ממן, סמזכ"לית תנועת בני עקיבא, והצעתי לה לפתוח גרעין של בנות שירות שהולכות במכנסיים. גם הן יכולות לעסוק בחינוך, בנוער ובמועדוניות".

מירי שטראוסמן, רכזת בארגון מעגלים: "עד שהן הולכות לסיירות (מבחני המיון לשירות הלאומי), המון לא מתקבלות. חלקן באמת לא מתאימות אבל אצל חלקן, המעסיק מעדיף לקחת בנות שנראות יותר דתיות. בנוסף, בחלק מהמקומות כתוב מראש שניתן להתראיין רק אם יש לך ניסיון בהדרכה"

ענת יוספי, מנהלת ההדרכה הארצית בארגון מעגלים מאשרת שהתקנים שבנות התיכונים מכוונות אליהם שונים באופיים מהתקנים שבנות האולפנות מכוונות אליהם. "זה נכון שבתקנים של גרעינים, אם תגיע בת אולפנה ובת תיכון, בת האולפנה תתקבל אוטומטית כי התחרות על התקן היא סביב סטיגמות ותפיסות שבנות מסוימות יותר טובות מאחרות, אבל רוב הבנות שלנו בכלל לא מנסות להגיע לתקנים שמבוקשים על ידי בנות אולפנה. זה לא מדבר אליהן. הן באות מעולם תוכן אחר ומחפשות תקנים בסגנון אחר. חלק גדול מבנות התיכונים באות ממקום של עמל ועבודה. רבות מקיימות את עצמן כלכלית וצריכות שכר קצת יותר גבוה מהשכר של השירות, ולכן הן מחפשות תקנים שיאפשרו להן לשלב בשירות גם עבודה. בכפרי נוער ובגרעינים אי אפשר לעשות שילוב כזה, ולכן הן לא ילכו לבדוק מקומות כאלה בכלל".

את לא רואה בעיה בכך שנוצרים שני מסלולים של שירות לאומי שלא נפגשים ביניהם? למה רק הבנים יכולים להיפגש בשירות הצבאי הקרבי?
"השירות הלאומי לא דומה לצבא. הוא הרבה יותר מורכב ובהרבה מקרים אין בו מעטפת וליווי מספקים. בתקני גרעינים הבנות כן עטופות, אבל בתקנים שלנו אף אחד לא באמת יודע מה הבנות עוברות. מתייחסים אליהן כמו אל עובדות. אני מסכימה שכמו שיש גרעינים שמשרתים בהם בנות אולפנה, צריכים ליצור גם גרעין משימתי לבנות קצת אחרות, עם לוק פחות תורני, בנות שצריכות גם לעבוד ושזקוקות לליווי והכשרה אינטנסיבית. תוכניות כאלה לא מספיק קיימות".

כדי לחזק את בנות התיכונים שבחרו ללכת נגד הלחץ החברתי והמשפחתי ולשרת מחוץ לבית, הקימו במעגלים שתי מסגרות המשך ייחודיות. מסגרת אחת היא "מכינת שילוב" בפתח־תקווה, שבה בנות משרתות בבוקר בשירות לאומי ואחר הצהריים נהנות מסדנאות חווייתיות, לימוד משותף ומסגרת חברתית. המסגרת השנייה היא דירות "מעגל בלב", ובהן בנות שירות שזוכות לליווי של מדריכת מעגלים.

אוריה אליאס, רכזת מחוז צפון במעגלים האחראית על דירות "מעגל בלב", מסבירה שבוגרות התיכונים זקוקות לליווי הזה יותר מאשר בנות האולפנה. "הבנות שלנו לא היו בבני עקיבא ולא יצאו להרבה טיולים מחוץ לבית, ומושגי העצמאות שלהן אחרים. המטרה שלנו היא ללוות אותן ביציאה מהבית, ליצור להן חוויה של הצלחה וגם לתת להן כלים להמשך הדרך. המדריכות שלנו מגיעות לדירה פעמיים בשבוע. ערב אחד הן מקיימות פעילות גיבוש חברתי וערב נוסף מוקדש לליווי אישי של הבנות. בנוסף, אנחנו מקיימים למענן סדנאות הכשרה מקצועיות בנושאים כמו ניהול כלכלי, סטיילינג והכנה לעולם האקדמי".

נהורה הלאל, בת שירות: "למדתי באולפנה עד כיתה י', ולדעתי האולפנות לא רוצות שהבנות ילכו לבתי חולים כי יש שם יותר מפגש עם גברים ועם אוכלוסייה ערבית. יש פחד שהן ייחשפו לעולם שהן לא מכירות ולכן מעדיפים לכוון אותן ל'חממות' כמו בתי ספר או גרעינים"

טלאור אסייג, בוגרת התיכון הדתי אמי"ת בצפת, משרתת בבית החולים השיקומי לוינשטיין ומתגוררת בדירת "מעגל בלב" בכפר־סבא. גם בשירות וגם בדירה היא פוגשת בעיקר בוגרות תיכונים ולא בנות אולפנה. "יש תקנים שמתאימים יותר לבנות עם ידע תורני ומחפשים שם דווקא אותן. חשבתי לשרת בשנה הבאה בגרעין, אבל אני לא יודעת עד כמה אני מתאימה מבחינה דתית", היא אומרת. אסייג מספרת שבשנה שעברה היא לא התקבלה לשירות לאומי ביישוב דתי בגלל הרמה התורנית שלה. "אהבתי את המקום, את העבודה, את האנשים והסביבה, אבל הם אמרו שאני לא מתאימה להם מבחינה דתית. למרות שזה היה קצת צובט, קיבלתי את זה, אני יכולה להבין את הצד שלהם".

נהורה הלאל, חברתה של אסייג לדירה ולשירות בבית לוינשטיין, למדה איתה יחד בתיכון אמי"ת בצפת. האפשרויות האחרות שהיא בחנה היו שירות במד"א ובבית החולים שערי צדק בירושלים. את הסיבה לכך שבוגרות התיכונים משרתות במקומות אחרים מבוגרות האולפנות היא זוקפת לרצון של האולפנות ליצור לתלמידותיהן מקומות שירות מוגנים יותר. "למדתי באולפנה עד כיתה י', ולדעתי האולפנות לא רוצות שהבנות ילכו לבתי חולים כי יש שם יותר מפגש עם גברים וגם עם אוכלוסייה ערבית. יש פחד שהן ייחשפו לעולם שהן לא מכירות, ולכן מעדיפים לכוון אותן למקומות שהם יותר חממה, כמו בתי ספר או גרעינים. הבנות בתיכונים גדלו בעולם אחר, ופחות מתאימות למסגרות כמו גרעינים".

עד לפני שלוש שנים הפעילו מעגלים עשרים דירות "מעגל בלב" ברחבי הארץ, אבל אז הם נאלצו לצמצם את מספר הדירות מסיבות של חוסר תקציב. כיום הם מפעילים עשר דירות בחמש ערים בלבד, ורק מאה בנות יכולות ליהנות מהליווי.

ללא הכוונה

דורית דגורקר היא מחנכת כיתה י"ב בתיכון הדתי גרוס בקריית־גת, ובעבר גם עבדה כרכזת שירות לאומי. גם היא סבורה שהשירות הלאומי לא ידידותי מספיק לבנות התיכונים. "המיון לשירות הלאומי מבלבל ודורש יותר עבודה עצמית של הבת בהחלטה לאן היא מתאימה. במקרים רבים, לבנות שלנו קל יותר להגיע למקום כמו הצבא, שפשוט מכתיב להן היכן לשרת. בשירות הלאומי הן נדרשות להסתובב ולבדוק מקומות, יש הרבה אפשרויות ואין להן מספיק הכוונה, מה שגורם לחלקן להתייאש ולהתגייס לצבא, שמחליט בשבילן. יש גם מקומות שלא מקבלים אותן בקלות והן צריכות להפעיל שרירים כדי להתקבל אליהן. היו לי תלמידות טובות שהרגישו שהן מסומנות כי הגיעו מתיכון מסוים".

דגורקר מסמנת גורם נוסף שמקשה על בנות התיכונים בתהליכי המיון לשירות הלאומי. "בעבר היו 'מקשרות' של עמותות השירות הלאומי שהיו באות לתיכון פעם בשבוע, יושבות עם הבנות ומכוונות אותן. כשמקשרת יושבת עם הבת, מראיינת אותה ואחר כך יוצרת קשר עם הרכזת שאמורה לקבל אותה לשירות, יש יותר סיכוי שהבת תתקבל, ואחר כך יש גם יותר סיכוי שהיא תשרוד בשירות. בשלוש השנים האחרונות העמותות משקיעות פחות. הן עברו לשיטות מיון אחרות, בעיקר דרך האינטרנט, והמקשרות באות למפגש חד־פעמי שלא מספיק לבנות שלי.

"אני רואה היום יותר בנות שלא שורדות את השירות הלאומי. זה קורה גם כי הן לא מגיעות למקום הנכון. כשהייתה נוכחות גבוהה של מקשרת, יותר בנות הגיעו למקומות שמתאימים להן. ארגון מעגלים עושים עבודה נהדרת אבל בפועל זה לא מספיק ולא נותן את כל המענה שהמקשרות היו נותנות". גם דגורקר מציינת לטובה דווקא את עמותת השירות החילונית שלומית, שהמקשרות שלה עדיין פוקדות את התיכון בקריית־גת.

אוריה אליאס מארגון מעגלים מסמנת שני חסמים מרכזיים שמונעים מבנות התיכונים לשרת בתקני חוץ שנתפסים בעיקר בידי בנות אולפנה. החסם הראשון הוא חוסר הניסיון שלהן בהדרכה. "הבנות שלנו לא היו בתנועת נוער ולא הדריכו. רק מעטות הדריכו במסגרת של"ח בבית הספר שלהן. כך יוצא שדלתות נסגרות בפניהן באופן אוטומטי. כשלכל מקום מבוקש באות להתקבל פי שישה מכמות הבנות שנדרשת, אז הבנות עם הניסיון בהדרכה מתקבלות, והבנות שלנו בעדיפות נמוכה יותר.

"ניסיון בהדרכה הוא דבר נחמד, אבל מי אמר שזו שלא הייתה לה הזדמנות לניסיון כזה לא תצליח יותר מזו שניתנה לה הזדמנות? אפילו בבית ספר תיכון לא דתי דורשים מהבנות ניסיון בהדרכה. לרוב הבנות שלנו בתיכונים יש יכולת וכישורים והייתה להן גם התנסות כלשהי בפרויקט חברתי במסגרת הבגרות החברתית, אבל זה לא נחשב מספיק כי הן לא הדריכו. השירות הלאומי צריך לצאת נגד המעסיקים ולדרוש שוויון הזדמנויות, ושלא ייתנו משקל גדול מדי לסעיף ההדרכה".

החסם השני שמסמנת אליאס הוא חסם הלבוש. "יש מקומות שירות עם קוד לבוש נוקשה שדורש מהבנות ללבוש דווקא חצאית למרות שיש גם בנות אולפנה שלא ממשיכות ללכת בחצאית. לשמחתי, בנושא הזה יש שינוי ולאט־לאט מבינים שזה לא קריטריון. רוב העמותות פותחות היום את התקנים גם לבנות שלובשות מכנסיים, בתנאי שאלה לא תקני חינוך במוסדות דתיים".

הכול אודות הלבוש

בעוד בשירות הצבאי בת כיתה י"ב עומדת מול גוף גיוס אחד, בשירות הלאומי, יש לא פחות משמונה עמותות שאחראיות על איתור, מיון, ושיבוץ המתנדבות. שלוש העמותות הגדולות שבהן משרתות בוגרות החינוך הדתית הן האגודה להתנדבות, בת עמי ועמינדב.

ירון לוץ, מנכ"ל האגודה להתנדבות, מודע היטב לעולמות הלא נפגשים של בוגרות האולפנה ובוגרות התיכונים. "כשנכנסתי לתפקיד אמרתי שלא ייתכן שהאחוזים של בנות התיכונים המקיפים בחינוך הדתי לא יבוא לידי ביטוי בשירות הלאומי ובאגודה. אני לא מוכן שהאגודה תהיה גוף אליטיסטי שמסנן, ואני רוצה אצלנו את בנות התיכונים. הצבתי יעד שלפחות 50 אחוז מהבנות אצלנו יהיו בוגרות תיכונים, ושזה יימדד. בעקבות כך, אחד הדברים הראשונים שעשיתי, ואני גאה בהם, היה לבטל את החובה של בת השירות ללבוש חצאית. מבחינתי בת שהולכת במכנסיים היא לא פחות דתית, וההגדרות הללו לא רלוונטיות. יש בנות דתיות נהדרות שסגנון החיים שלהן שונה משל בנות האולפנה, אבל אני לא מי שיחליט שהן פחות דתיות".

אבל אין לך שליטה על זה. מעסיק יכול לא לקבל בת בגלל מכנסיים, ולתרץ זאת בסיבה אחרת.
"שירות לאומי בנוי מכמה קודקודים ואין לי שליטה בלעדית. זה נכון שגם מקום ההתנדבות משפיע על ההחלטה היכן הבת תשרת, אבל אני לא מכיר הרבה מקומות שיפסלו בנות על מכנסיים. ברור שיש מקומות שבהם זה לא מתאים, כמו הדרכה באולפנה".

לטענת לוץ, אחד הגורמים שמקשים על יציאת בוגרות התיכונים לתקני חוץ ופוגע במוביליות החברתית שלהן הוא הקיצוץ שערך משרד האוצר במספר הדירות של השירות הלאומי. עד לפני מספר שנים כשמונים אחוזים מבנות השירות זכו להתגורר בדירות שירות. כיום, המדינה מתקצבת דירות רק למחצית מבנות השירות (58 אחוז מהדירות – לתקנים של משרד החינוך). האוכלוסייה שנפגעת מכך במיוחד היא בוגרות התיכונים.

"הדירות מאפשרות לבנות הפריפריה להגיע למרכז ולבנות המרכז להגיע לפריפריה. אלא שבעוד בנות האולפנה, שבטוחות ביציאתן מהבית, נרשמות מהר לתקני חוץ, אצל בנות המקיפים, בהכללה, תהליך קבלת ההחלטה איטי ומאוחר יותר, ועד שהבת מחליטה לצאת לתקן חוץ, המכסה של הדירות כבר מלאה וקשה לתת לה מענה. זו אחת הסיבות לכך שחברנו לארגון מעגלים בהפעלת דירות 'מעגל בלב'. כך אנחנו משריינים לבנות לפחות כמה דירות".

ירון לוץ, מנכ"ל האגודה להתנדבות: "אני רוצה אצלנו את בנות התיכונים. הצבתי יעד שלפחות חצי מהבנות אצלנו יהיו בוגרות תיכונים, ושזה יימדד. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לבטל את החובה ללבוש חצאית. מבחינתי בת שהולכת במכנסיים היא לא פחות דתית"

לוץ מודה שהאגודה גם הוציאה את המקשרות מבתי הספר. "הוצאנו את המקשרות משתי סיבות. הראשונה היא אילוץ כלכלי. התעריף שמוקצב היום לשירות הלאומי לא מאפשר לתת מענה לצרכים בסיסיים. הסיבה השנייה היא ריבוי העמותות. הבנות חוות בלגן כשנציגים של שמונה גופים משגעים אותן, ומרוב עמותות הן מואסות בשירות. לכן החלטנו להוציא את המקשרות מבתי הספר ולתת לבנות מענה בדיגיטל, בירידים ובמוקד טלפוני".

מה לגבי הדירות של הבנות? חשבתם ליצור בהן אינטגרציה בין בוגרות אולפנה לבוגרות תיכונים?
"יש לנו יכולת לערבב את הדירות אבל הבנות בדרך כלל רוצות לשרת עם החברות שלהן מהשירות. יכול להיות שצריכים לפעול יותר לערבוב של בנות אולפנה ובנות תיכונים בדירות אבל צריך לדעת שיש לכך גם השלכה בעייתית על הרכזות. כיום המיון לדירות לפי מקום השירות נוח לרכזות. אם נפזר בנות של אותה רכזת בין כמה דירות כדי ליצור ערבוב, זה יגדיל להן את העבודה. צריך לשקול את זה. לא לחינם הנושא השנתי שקבעתי לאגודה לשנה הקרובה הוא מפגש בין אוכלוסיות".

ואחרי הכול, לוץ טוען שאין באגודה תופעה של רכזות שמפלות לרעה בוגרות תיכונים בקבלה לשירות. "בת שרוצה, אני לא מכיר אצלנו מישהו שיחסום אותה. רוב בוגרות התיכונים פשוט לא רוצות לצאת מהבית".

הרב בני נכטיילר, מנכ"ל בת עמי, מספר שנושא המוביליות החברתית והאינטגרציה בין בנות האולפנה לבנות התיכונים הוא אחד היעדים בתוכנית החומש של בת עמי לשנים הקרובות. עם זאת, הוא סבור ששינוי המציאות צריך להתחיל קודם כול בתיכונים עצמם. "החינוך של הבנות והדחיפה שיצאו לתקני חוץ צריך להתרחש בתיכונים. הצוות החינוכי צריך לדבר עם הבנות בגדול ולעודד אותן לצאת מהבית כי זה יכול ליצור אצלן שינוי, בגרות, לקיחת אחריות והתערות בחברה הישראלית. גם בנות שרוצות שירות עם אופי משרדי יכולות לעשות את זה מחוץ לבית במשרד ממשלתי עם מגורים בדירת שירות".

גם הרב נכטיילר מזכיר את הקיצוץ בדירות השירות, כחסם. "אסור לנו לקבל את הגזירה הזאת ולא סתם התנגדנו אליה. אמרנו שזו מגמה לא טובה שפוגעת בבנות". ביחס לקושי של בנות התיכונים להתקבל לתקני חוץ, מציג נכטיילר את הסלוגן: "בת עמי – בטוח התקבלת". "אצלנו, כל בת שהייתה בשלוש סיירות של מקומות שונים בשירות לאומי מתקבלת בטוח לאחד משלושת המקומות, לא משנה אם היא בוגרת אולפנה או תיכון מקיף. זה אחד הדברים שיוצרים אינטגרציה ושילוב ונותנים ביטחון לכל בת".

לדבריו, גם בבת עמי אין קוד לבוש שמחייב את כל הבנות בלבישת חצאית. "אם היית מגיע לסמינריון האחרון שקיימנו לבנות בעכו, היית יכול לראות שם גם שלושים או ארבעים בנות במכנסיים ואף אחד לא אמר להן מילה". בנוגע למקשרות בבתי הספר, נכטיילר טוען שבת עמי דווקא הוסיפה השנה יועצות הכוונה שייכנסו לתיכונים. "באופן כללי זה נכון שיש צמצום של יועצות הכוונה כי שיטת הגיוס השתנתה, אבל אנחנו החלטנו בנושא הזה ללכת נגד המגמה ולחזק את נוכחות יועצות ההכוונה בתיכונים".

הרב בני נכטיילר, מנכ"ל בת עמי: "אצלנו כל בת שהייתה במבחנים בשלוש מקומות שונים בשירות לאומי, מתקבלת בטוח לאחד משלוש המקומות, וזה לא משנה אם היא בוגרת אולפנה או תיכון מקיף. זה אחד הדברים שיוצרים אינטגרציה ושילוב ונותנים ביטחון לכל בת"

מיכל וולדיגר, יו"ר בת עמי בשלוש השנים האחרונות, משוכנעת שכדי לחולל שינוי יש לחשוף את בנות התיכונים לשירות לאומי מחוץ לבית, כבר מגיל צעיר. "לצערי, אין כיום מספיק השקעה בבנות המקיפים. כדי שהן יגיעו לתקנים משמעותיים מחוץ לבית, צריכים להתחיל את התהליך כבר בכיתות י', י"א ולא לחכות שהן יגיעו לכיתה י"ב. יכול להיות שכמו שיש 'שבוע ישיבה' אצל בנים, צריכים לקחת את הבנות להתארח כמה ימים בדירות של שירות לאומי ולראות את השירות בתקנים מאתגרים, כדי לחשוף אותן לשירות משמעותי מחוץ לבית. כל תהליך כזה צריך להיעשות כמובן בשיתוף פעולה מלא עם הצוותים החינוכיים בתיכונים".

הרב צבי במברגר, מנכ"ל עמותת עמינדב, מתנחם בכך שהאינטגרציה בשירות הלאומי גדולה יותר מאשר במוסדות החינוך שמהם הבנות מגיעות ומספר שהוא דוחה תביעות לקיים דירות הומוגניות יותר. עם זאת, גם הוא מודה שהקיצוץ במספר דירות השירות הלאומי פוגע במפגש בין הבנות. "הזהרנו שהקיצוץ הזה יפגע במוביליות החברתית. חשוב לנו להביא בנות מגבעת־שמואל לירוחם ולאופקים, ובנות מאופקים וירוחם לתל־אביב. כשמצרפים לזה את חוסר הרצון של רבות מבוגרות התיכונים לצאת מהבית, אז אין ספק שהן מגיעות פחות לדירות שלנו".

באשר לקוד הלבוש, הרב במברגר מודה שבתקנון עמינדב הבנות מתחייבות לקוד לבוש "על פי ה'שולחן ערוך'", אבל טוען שבמציאות אין אכיפה של דרישות ללבוש מסוים. "אנחנו לא אולפנה ואנחנו לא בודקים עם סרגל בשער איך הן לבושות. הבנות בוגרות, ורובן המכריע מתאימות את קוד הלבוש שלהן למוסד שבו הן משרתות. אם הן עובדות במשרד ממשלתי, אף אחד לא מפריע להן ללכת במכנסיים. התקנון נועד לתת צביון דתי ולהבטיח תמיכה רוחנית לבנות שרוצות לשמור על רמתן הדתית".

גם עמינדב ויתרו על המקשרות בתיכונים. "עברנו לאמצעים אחרים, יותר דיגיטליים והמוניים, ואנחנו מגיעים כך ליותר בנות. במקומות שמבקשים מקשרות אנחנו שולחים, אבל הזמנים השתנו. אף אחד גם לא מוכר היום תמונות מבית לבית".

הרב צבי במברגר, מנכ"ל עמותת עמינדב: "הזהרנו שהקיצוץ בדירות יפגע במוביליות החברתית. חשוב לנו להביא בנות מגבעת–שמואל לירוחם ולאופקים, ובנות מאופקים ומירוחם לתל–אביב. כשמצרפים לזה את חוסר הרצון של רבות מבוגרות התיכונים לצאת מהבית, אין ספק שהן מגיעות פחות לדירות שלנו"

ראובן פינסקי, מנכ"ל רשות השירות הלאומי־אזרחי, מרבה לסייר בשטח ולפגוש בנות שירות בכל רחבי הארץ. לטענתו, הוא לא מכיר תופעה של מידור מכוון של בנות תיכונים לתקנים מסוימים – אבל גם הוא מודה שיש תקנים המאוישים בדרך כלל על ידי בוגרות אולפנה ותקנים אחרים המאוישים יותר על ידי בוגרות תיכונים. "אין מדיניות סלקטיבית מכוונת, אבל זה נכון שלפעמים בשיבוץ לדירות יש ניסיון לחבר בין בנות עם אותה רמה דתית מסיבות של כשרות ושבת. אני מוכן לקבל שיהיו דירות מסוימות שיהיו מיועדות לבנות מאוד תורניות כמו שבצבא יש נח"ל חרדי, אבל לא נקבל אפליה".

פינסקי, שנכנס לתפקידו לפני כשנה וחצי, מצהיר שהמוביליות החברתית בשירות הלאומי נמצאת על שולחנו, אבל מודה שהוא עדיין לא הספיק ליישם אותו בפעולות חזקות בשטח. לפחות בסוגיית הדירות, יש לו בשורה. "אנחנו מנסים לייצר עכשיו מדד שעמותות שיוכיחו יותר מוביליות בשטח, יקבלו יותר תקנים של דיור לבנות. עמותה שתוכיח שהיא מצליחה להביא בנות מהפריפריה למרכז ומהמרכז לפריפריה, תקבל יותר ניקוד בתחום הדיור".