הבמאי שעזב את 'האח הגדול' לטובת האנשים השקופים

את מספר האנשים שעוברים כל יום ליד מתחם חסן ערפה בתל־אביב ויודעים שכך קוראים למקום הזה אפשר, ככל הנראה, לספור על כף יחד אחת. המתחם, בין שדרות מנחם בגין לרחוב המסגר, לא מסביר פנים למבקרים בו, אך דווקא שם, בלב העליבות העירונית וההזנחה, מצא הבמאי יואב גורפינקל אנשים מרתקים, שוחח איתם ותיעד אותם במצלמתו. התוצאה: "מתחם חסן ערפה", סרט דוקומנטרי שמכוון זרקור אל פינה תל אביבית נידחת ונשכחת, רגע לפני שנעלמה כליל.

"לא הכרתי את המקום, למרות שבינו לבין הבית שלי מפרידות שבע דקות נסיעה על אופניים", אומר גורפינקל, "זה לא מקום שמגיעים אליו בדרך כלל. נחשפתי למתחם דרך חברה שלי, טל רבינר, שסיפרה לי על בחור בשם מישה ששיפץ בדירה של הוריה. מישה בונה כלי שיט ומנסה לברוח מהארץ דרך הים, כי הוא לא יכול לצאת במטוס. עשר שנים לפני שהתחלתי לצלם הוא ניסה לברוח בפעם הראשונה, בנה סירה וניסה לצאת, ובסופו של דבר, בלב ים, הזעיק חילוץ. התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש איתו, וכך הגעתי בפעם הראשונה למתחם. כשהגעתי, ראיתי אותו מרתך קונסטרוקציה לסירה. כבר בפגישה הראשונה אמרתי לו שאני רוצה לעשות סרט. ולמרות שהוא איש חשדן, הוא נתן בי אמון ורצה לספר את הסיפור שלו. ברגע הזה נולד הסרט".

די מהר הבין גורפינקל שמישה לא יהיה הגיבור היחיד של הסרט. "מתחם חסן ערפה" מתמקד בשלוש דמויות נוספות – יצחק, איש מבוגר, שופע ידע ואנקדוטות, שגר במקום ומתפרנס ממיחזור בקבוקים; אנדריי, עולה מבריה"מ, צייר בעברו, ועתי, בעל מסגרייה. "הבנתי שמדובר במקום מטורף ומרתק, ושאני רוצה למצוא בו עוד סיפורים", מתאר גורפינקל, "התחלתי להסתובב ולדבר עם אנשים, עד שפגשתי את ארבע הדמויות המרכזיות שהחלטתי להיצמד אליהן. המתחם הוא מקום די קטן, ובכל פעם שבאתי פגשתי אחד מהם, אין עניין של תיאומים. בכל פעם מחדש נדהמתי מכך שאני נמצא במקום לא רחוק מהבית שלי, אבל כזה שלא הכרתי בכלל. אני יליד תל־אביב, ומסתובב בעיר די הרבה, וגם הסרט הקודם שלי, 'החנויות של פעם', עסק בתל־אביב – ובכל זאת, המקום היה זר לי לחלוטין, וזה מקום מרתק".

הסרט מתעד לצד הדמויות גם את רגעיו האחרונים של המתחם. במקור היה שם פרדס שהיה שייך לחסן סלים ערפה, עשיר יפואי. אחרי 1948 התיישבו בפרדס הנטוש סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, והוקמו בו, באופן לא מאורגן, בתי מלאכה שונים ומוסכים. "מעולם לא היה מדובר בכפר או בשכונת מגורים", מבהיר גורפינקל, "זה לא הסיפור של מנשייה או עג'מי, שהיו שכונות ממש, אלא פרדס עם כמה בתים, שאחרי קום המדינה נכנסו אליו אנשים כפולשים. בשנות השבעים העירייה החליטה להסדיר את השהות של בעלי העסקים במקום, והוא מלכתחילה לא הוגדר כשכונת מגורים אלא כאזור של תעשייה קלה. יש במתחם כל מיני סיפורים של בעלויות, הרבה פלישות שהוסדרו על ידי העירייה, עד שבשנות האלפיים מגיעים יזמים ומתחילים לעשות עסקאות עם קבוצות שהתאגדו בין בעלי הנכסים. מראש החלטתי לא לעסוק במשא ומתן סביב הקרקע, אלא בסיפור האנושי של המקום, באנשים שפגשתי"

"כמעט אין עוד מקומות כאלה, אקס–טריטוריות, כי דברים הולכים ונבנים כל הזמן. כילד בתל–אביב, אני זוכר את הנמל נראה כך, ואלה מקומות שתמיד אהבתי, לשוטט בחצרות ובמגרשים, במין טבע עירוני שתמיד נראה לי מלהיב. אולי הסרט הזה הוא מין חזרה לילדות בשבילי"

מה סקרן אותך במקום?
"באופן טבעי, אני נמשך למקומות שהם ליד. יש כאן מקום שנמצא בתל־אביב, כביכול לב העניינים, מרכז התרבות וחיי הלילה החילוניים, ובתוך עיר כזו יש פינות שהן מאוד קרובות לחיים שלי, מבחינה פיזית, אבל גם מאוד שונות. זה מסקרן אותי. כאן, ספציפית, האנשים שפגשתי דרבנו אותי להמשיך ולעשות את הסרט. גיבורי הסרט הם אנשים מעניינים ומסקרנים שמצד אחד מאוד שונים מהחיים שלי, אבל גם מאוד קרובים. נהניתי מכל מה שלאו דווקא נכנס לסרט עצמו – עצם האפשרות להיות איתם, לשבת איתם במסגרייה בסוף יום עבודה ולהאזין לדיונים הפילוסופיים והקיומיים שעולים שם, וכך להיות עם אנשים ששונים מאוד מהיום־יום שלי. הרגשתי שאני לא צריך לנסוע רחוק כדי לפגוש עולם שונה מאוד ממני, מאוד רחוק, ועדיין קרוב".

ארבע הדמויות שמרכיבות את הסרט קיבלו את היוזמה של גורפינקל בברכה. "אחרת לא הייתי יכול לעשות את זה", הוא אומר, "בסרט אפשר לראות שאני עומד קרוב אליהם, אני לא עוקב אחריהם מרחוק, ולא הייתי יכול לעשות דבר כזה בלי האישור שלהם. היו גם רגעים מורכבים יותר בעשייה של הסרט. מישה, למשל, הוא איש קשה, והיו רגעים שהוא התרחק יותר, אבל בסוף חזר, כי יש לו רצון לספר את הסיפור שלו, של מי שהגיע לישראל ומרגיש שזה לא המקום שלו, עם הרבה מרמור ותסכול ורצון להשמיע את המחאה שלו.

"לא אגיד שהיה לי קל להגיע לשם. יש במתחם הזה פשע, יש שם נרקומנים, זה לא המקום הכי סימפטי בעולם. את הרגעים האלה בחרתי להראות מרחוק, כדי לא להעלים את ההיבט הזה של המקום, שהוא היבט קשוח. והיו גם היתקלויות לא נעימות. באחת הפעמים הראשונות שהגעתי למתחם, בלילה, ראיתי פתאום מישהו שמבעיר מדורה. צילמתי אותו מרחוק – אני מגיע עם מצלמה קטנה יחסית שאפשר להכניס לכל תיק, וכך מסתובב עם המצלמה – ופתאום, דרך העדשה, אני רואה את האיש מתחיל להתקרב אליי עם קרש בוער. הבנתי שהוא לא רוצה שאני אצלם אותו. על המקום מחקתי את מה שצילמתי, ואז הוא נרגע".

מהסרט לא ברור אם האנשים שאתה מצלם ממש גרים שם, או רק עובדים שם, ובכלל, האם מדובר במתחם של תעשייה? של מגורים? של פשע?
"רשמית, מדובר במקום של תעשייה קלה – מסגריות, בתי ייצור, נגריות, מוסכים. אבל באופן לא רשמי, גרים שם הרבה אנשים. יש רגע שאני שואל את יצחק, האיש המבוגר, האם הוא גר שם, והוא מתחמק ואומר שהוא רק עובד שם במחזור בקבוקים, אבל הוא כן חי במקומות כאלה, בתנאים איומים. גם אנדריי חי במקומות כאלה, אבל לא רק שם. אנדריי הוא גם היחיד מבין גיבורי הסרט שאני עוקב אחריו גם מחוץ למתחם, ומסתובב איתו ברחובות תל־אביב. פעם אחת, כשהגעתי לחסן ערפה, הוא אמר: 'טוב, אני יוצא לסיבוב על האופניים'. שאלתי אם אני יכול להצטרף. הוא אמר שכן, ונסעתי אחריו באופניים שלי עם המצלמה, עוקב אחריו כשהוא עובר את היכל התרבות, יושב ליד הים. היה מעניין פתאום לראות את תל־אביב דרך העיניים שלו".

תגיע שקוף

מאז שצולם הסרט השתנה המקום בצורה דרמטית, וכיום נבנים שם כחמישה מגדלי משרדים ומלונות. "אם מסתכלים על הנושא בצורה יבשה ועניינית, הגיוני כמובן שיפתחו את האזור הזה", אומר גורפינקל, "מדובר באזור מאוד מבוקש, ואם כבר בונים מגדלים, סביר שזה יקרה שם. אני כן חושב שהסרט מתעד אנשים שלצערי אף אחד עדיין לא סופר אותם, וזה חבל. אף אחד לא סופר מישהו כמו יצחק או כמו אנדריי, אבל ברגע שיבנו שם גורדי שחקים, הם יצטרכו ללכת משם, למרות שאין להם שם שום דבר. בסרט נשמעות טענות כלפי העירייה. זה מעניין שדווקא האנשים שגרים שם, והם כביכול חסרי זכויות בקרקע, הם אלה שמעלים את הטענות, אבל אני חייב לומר שלא פעם מדובר בטענות מוצדקות – שהעירייה גורמת להזנחה מכוונת של המקום כדי לדרבן אנשים לצאת משם ולאפשר ליזמים לפעול. אלה טענות נכונות, המקום באמת מלא בזבל ולא דאגו לפתח אותו במשך הרבה מאוד שנים, או לעשות את הדברים הבסיסיים שעירייה אמורה לעשות, גם אם יום אחד ישנו את אופיו של המקום.

"נהניתי מכל מה שלאו דווקא נכנס לסרט עצמו – עצם האפשרות להיות איתם, לשבת איתם במסגרייה בסוף יום עבודה ולהאזין לדיונים הפילוסופיים והקיומיים שעולים שם. הרגשתי שאני לא צריך לנסוע רחוק כדי לפגוש עולם מאוד שונה ממני, רחוק מאוד, ועדיין קרוב"

"מה שריתק אותי הוא לפגוש אנשים חכמים ורהוטים, שיש להם הרבה מה להגיד, שמציגים תפיסת עולם מעניינת ופילוסופיות חיים מרתקות, וכל זה אל מול המקום הממשי, ואל מול המצב של חלקם, שהוא עלוב וחסר כול. הפער בין המצב הפיזי לבין החיים הקשים מאוד שיש להם הוא מרתק בעיניי. אבל חשוב לי גם לומר שלא הגעתי לשם ממקום פטרוני או מתנשא. אנשים שרואים את הסרט אומרים לי: 'וואו, אתה מסתכל עליהם כבני אדם, אתה מסתכל על אנשים שלאף אחד לא אכפת מהם'. קודם כול, מה זה 'כבני אדם'? הם בני אדם. אני לא רציתי לעשות סרט על חסרי בית או על אנשים עם חיים קשים, ואם לא היה מדובר באנשים חזקים מאוד מבחינת הסיפור שהם מספרים והעמדה שלהם בחיים, היה לי קשה לעשות את הסרט. למרות החיים הקשים של חלק מגיבורי הסרט, הם לא פושטי יד. אני מרגיש שדווקא העמדה שהגעתי איתה אפשרה לי לבוא אליהם בצורה שקופה ולהגיד: אני עושה סרט, וזה הסיפור שאני רוצה לספר, וכך זה הצליח".

בתחילת הסרט מופיעה כתובית שמציינת שמתחם חסן ערפה הוא אחד משטחי ההפקר האחרונים שנשארו בתל־אביב. האם אחת המוטיבציות שלך הייתה גם לתעד את המקום, להנציח רגע תל־אביבי שעומד להיעלם?
"נושא ההיעלמות והמחיקה של אזורים כאלה מעסיק אותי, כן. באמת מדובר באחד משטחי ההפקר האחרונים של תל־אביב – כמעט אין עוד מקומות כאלה, אקס־טריטוריות, כי דברים הולכים ונבנים כל הזמן. כילד בתל־אביב, אני זוכר את נמל תל־אביב נראה כך, ואלה מקומות שתמיד אהבתי, לשוטט בחצרות ובמגרשים, במין טבע עירוני שתמיד נראה לי מלהיב. אולי הסרט הזה הוא מין חזרה לילדות בשבילי, להרפתקנות של שטחי ההפקר האלה. בסוף הסרט יש פריים שצולם ממש לפני חצי שנה, ובו רואים את המקום כפי שהוא נראה היום – יש כבר ארבעה־חמישה מגדלים במצב מתקדם, ועוד שני בורות. נשארה מובלעת קטנה אחרונה של המתחם כמו שהוא מופיע בסרט, ושם יצחק נמצא. מישה ועתי עוד שם, אבל הם עומדים לעזוב ממש בקרוב".

"באחת הפעמים שהגעתי למתחם, בלילה, ראיתי מישהו שמבעיר מדורה. צילמתי אותו מרחוק ופתאום, דרך העדשה, אני רואה את האיש מתחיל להתקרב אליי עם קרש בוער. על המקום מחקתי את מה שצילמתי, ואז הוא נרגע"

סרטו של גורפינקל התקבל לפסטיבל הקולנוע בירושלים, וכעת הוא מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. "אני מרגיש שאנשים שצופים בסרט מתחברים לדבר הנכון", הוא אומר, "לסיפור של הדמויות, אנשים שלמרות החיים והלכלוך והמקום שהם חיים בו, הם אנשים עם עמידה, עם כוח, כי אתה יכול להיות במקום נמוך, אבל עדיין שתהיה לך דרך משלך, ומבט אוהב ונוקב על החיים. אני עדיין בקשר עם גיבורי הסרט – אנדריי היה אצלי הבוקר ושתינו תה, מישה אהב את הסרט, ורק ליצחק הייתה ביקורת על האופן שבו הצגתי דברים מסוימים. בכלל, השיחות איתו, שרובן לא נכנסו לסרט, היו מרתקות, ועסקו ברובן בנושאים היסטוריים. יש לו ידע רחב מאוד ומקיף, והוא רואה את הסיפור האלטרנטיבי בתוך כל מיני אירועים היסטוריים של מדינת ישראל. ליד הנרטיב המוכר והידוע, יצחק היה מספר את הגרסה התת־קרקעית של הדברים, וזה יוצא דופן".

על הסט עם אורי זוהר

הקולנוע ליווה את ילדותו של יואב גורפינקל, שנולד ב־1968 וגדל בתל אביב. אביו הוא צלם הקולנוע דוד גורפינקל, חתן פרס ישראל, ומי שצילם את סרטי הקולנוע הישראליים הקאנוניים והחשובים ביותר, בהם "השוטר אזולאי", "קזבלן", "חגיגה בסנוקר", "הקיץ של אביה", "האסונות של נינה" – רשימה חלקית מאוד. כילד, יואב גורפינקל הסתובב בהפקות שאביו עבד בהן, מגרש משחקים לא שגרתי לילד בגילו. "זה היה כיף", הוא אומר, "הייתי מגיע פה ושם להפקות ונדלק מכל מה שאני רואה, מתיידד עם שחקנים ואנשי צוות ורואה את העשייה מקרוב. צריך לזכור שבאותן שנים שחקנים נתפסו אחרת – הכול היה קטן יותר, מי שהופיע בטלוויזיה לאו דווקא הופיע בקולנוע, וכל עניין הכוכבות היה פחות מפותח. הייתה פחות הילה. כילד לא עשיתי עניין מכך שאני מסתובב בסט של אורי זוהר, ורק אחרי שנים תפסתי את עצמי והבנתי שזה חתיכת דבר. בזמן אמת, לא בהכרח אמרתי לעצמי: 'וואו, אני בסט צילום של אורי זוהר'".

למרות שהסתובב באתרי צילום, גורפינקל מספר שאביו לא הרבה להביא את העבודה שלו הביתה, והייתה הפרדה ברורה בין העשייה הקולנועית לבין השגרה הביתית. את העניין שלו בקולנוע פיתח גורפינקל בצבא, כששירת ביחידת וידאו. "שם התחלתי להידלק על זה ממש, לעסוק בקולנוע בצורה מעשית, ולעשות גם סרטים קצרים", הוא אומר, "כנראה שאיפשהו ברקע גם הושפעתי מאבא שלי, ובתור ילד אין ספק שנחשפתי להרבה סרטי קולנוע. בבית היו ספרי אלבומים עם צילומים מסרטים קאנוניים. זה חלחל אליי".

כשהשתחרר מהצבא החל גורפינקל לעבוד כעוזר צלם, ויום אחד הציע לו חבר להירשם לבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים, שנפתח שלוש שנים קודם לכן. "מאוד נהניתי מהלימודים שם, גם בגלל ירושלים – זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שיצאתי ממש מתל אביב, והיה כיף לגור בעיר הזו. בית הספר היה קטן ואינטימי, ונהניתי מהחברה ומהקבוצה שהתגבשה. הייתה גם הרבה עשייה בלימודים, וזה מה שמפעיל אותי עד היום – לקום ולעשות. כך גם נוצר 'מתחם חסן ערפה' – יום אחד פשוט קמתי והלכתי לשם".

"המציאות של ישיבה מול הטלוויזיה עם שלט וזפזופ בין ערוצים עדיין קיימת, אבל פחות, וזה מזיז דברים. גם אני צורך טלוויזיה בסטרימינג, אי אפשר לברוח מזה"

לאחרונה עלו טענות קשות מצד תלמידים בסם שפיגל כלפי המנהל המיתולוגי, רנן שור, שהתלוננו על הסגנון והאווירה המאיימת שלו כמנהל. ראית דברים כאלה בתקופתך?
"כן. הטענות לא היו חדשות לי, ונחשפתי לדברים כאלה בזמן אמת. לי באופן אישי לא היה קשה בבית הספר, אבל אני יודע שלחברים שלי לא היה קל. כשהסיפור התפוצץ, חשבתי שזכותם של התלמידים להביע את המחאה שלהם, ולגיטימי שהם ישמיעו את התלונות שלהם. מהבחינה הזו פחות התחברתי למכתב התמיכה של בוגרי בית הספר ברנן, למרות שאני תמיד הסתדרתי איתו ואני מעריך אותו. אין לי טענות כלפיו באופן אישי, אבל דברים כאלה צריכים להישאר בינו לבין התלמידים, בלי שבוגרי בית הספר בהכרח יבואו ויצדדו בו. לגיטימי שיתפתח דיון על איך צריך להתנהל בבית הספר. בלא מעט בתי ספר לאמנות נוצרים חיכוכים כאלה, וכל אחד צריך להגיד את דברו".

"הייתי מגיע פה ושם להפקות ונדלק מכל מה שאני רואה, מתיידד עם שחקנים ואנשי צוות ורואה את העשייה מקרוב. כילד לא עשיתי עניין מכך שאני מסתובב בסט של אורי זוהר, ורק אחרי שנים תפסתי את עצמי והבנתי שזה חתיכת דבר"

האח הגדול ואני

גורפינקל גר כאמור בתל־אביב, הוא בן זוגה של מעיין קרת ואב לשני ילדים. עיקר העשייה שלו היום בבימוי וצילום בטלוויזיה, וברזומה שלו שלל סדרות ותוכניות טלוויזיה שבהן היה מעורב בשנים האחרונות, כבמאי עריכות וכצלם: "האח הגדול", "2025", "דה וויס", "ארץ נהדרת", "שכונה" ועוד. הוא מביים גם קליפים ופרסומות, ויוצר סרטים עצמאיים – סרטו הראשון, "החנויות של פעם", שעוקב אחרי חנויות ישנות ונסתרות בתל־אביב, היה מועמד לסרט הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר לשנת 2007. "אני מאוד נהנה לעבוד בטלוויזיה", הוא אומר, "זה גם לעבוד במקצוע שאתה אוהב, וגם להיחשף להפקות שהיו מעניינות ומהנות. בעשייה בטלוויזיה מסחרית יש קצב עבודה שאני אוהב – באים ועושים, הכול מאוד ענייני, אתה חלק ממערכת, יש עבודה ויש תפוקה כל הזמן".

תוכניות כמו "האח הגדול" זכו ללא מעט ביקורות, ומוזכרות בעיקר כהוכחה לרדידות ולשטחיות של הטלוויזיה המסחרית. איך אתה מתייחס לביקורות כאלה?
"נכון ש'האח הגדול' משכה הרבה אש לאורך השנים, וזה בסדר גמור שתהיה ביקורת. זה עניין של טעם. באופן אישי, אני חושב שזו תוכנית בידור טובה, עם פורמט מעולה, ויורם זק, הבמאי הראשי, עשה כאן עבודה נהדרת. אין ספק שזו תוכנית שנוגעת בגבולות שיכולים להיות בעייתיים לפעמים, והיו פעמים שבהן גם אני הרגשתי לא בנוח. היה למשל קטע פוליטי עם שרון גל, שהניף שלט תמיכה באלאור אזריה. זה לא חומר שרציתי להתעסק איתו, ולא חשבתי שצריך לתת לו את הבמה הזו. יורם זק החליט שכן, וזה בסדר גמור, זו התוכנית שלו. אמרתי את דעתי, והמשכנו הלאה.

"צריך לזכור ש'האח הגדול' היא תוכנית ריאליטי, וריאליטי הוא ז'אנר בידורי בהגדרה שלו, הוא לא מתיימר להיות משהו אחר. אפשר לדבר על טלוויזיה באופן כללי, האם אלה התכנים שהיא צריכה לשדר, אבל זה דיון תרבותי רחב יותר. בעידן הרב־ערוצי, גם לפני נטפליקס, אנשים יכולים לבחור מה הם רואים ומה לא, ואף אחד לא חייב לראות 'האח הגדול'. אנשים בוחרים לראות את זה כי הם רוצים תוכנית בידור, וזה בסדר גמור בעיניי, גם אני צופה בתוכניות בידור".

הזכרת את נטפליקס – ההשפעה של נטפליקס והסטרימינג מורגשת בענף הטלוויזיה?
"אני לא יכול להגיד שיש לי ראייה עד כדי כך רחבה של שוק הטלוויזיה, אבל ברור שזה עולם שמשתנה כל הזמן. הערוצים המסחריים מחפשים את דרכם, ואני יודע שיש פחות עבודה כרגע, מכל מיני סיבות, לאו דווקא נטפליקס. המציאות של ישיבה מול הטלוויזיה עם שלט וזפזופ בין ערוצים עדיין קיימת, אבל פחות, וזה מזיז דברים. גם אני צורך טלוויזיה בסטרימינג, אי אפשר לברוח מזה".

"באופן אישי, אני חושב ש'האח הגדול' היא תוכנית בידור טובה, עם פורמט מעולה. יחד עם זה אין ספק שהיא נוגעת בגבולות שיכולים להיות בעייתיים, והיו פעמים שבהן גם אני הרגשתי לא בנוח"

כיום עובד גורפינקל בהפקת התוכנית "אנחנו על המפית" בכאן 11, שבה נפגש השף ברק יחזקאלי עם שפים ישראלים ברחבי העולם. בין לבין הוא מנסה ליצור גם סרטים עצמאיים, ונהנה לעבור בין הטלוויזיה המסחרית לבין העשייה האישית. "העבודה בטלוויזיה נתנה לי אפשרות להמשיך לעסוק במה שאני אוהב", הוא אומר, "עשיתי הרבה ז'אנרים – ריאליטי, עלילתי, דוקומנטרי, כתבות, קליפים, ואני אוהב את המגוון הזה. האם זה קשור גם לסרטים האישיים שלי? אני חושב שבזכות העבודה בטלוויזיה קניתי לי יותר מיומנות. אין מה לעשות, ככל שאתה עוסק יותר בתחום מסוים, אתה יותר מיומן, והאפשרות להיחשף למגוון רחב של ז'אנרים ואפשרויות צילום שִכללה את האופן שבו אני חושב על עשייה קולנועית, ועל הסרטים שאני רוצה לעשות".