באיזשהו שלב כבר לא היה לי נעים, הגברת שישבה לידי התגלגלה מצחוק, כמו לא מעט צופים אחרים בקהל, ועם תום כל געייה, הביטה בי מצפה שאהדהד את הנאתה. אבל אני למרבה הצער רק גלגלתי עיניים אל מול עוד בדיחה שהוגשה לקהל בכפית, עם הדגשה מוזיקלית. אז החדשות הרעות הן שאני חשבתי שההצגה "לא משלנו" היא פספוס, החדשות הטובות הן שאין סביבי קונצנזוס. לא מעט אנשים נהנו לזהות את פאנץ' הבדיחה ממרחק ולהגיד אותה יחד עם השחקנים.
אל ההצגה הגעתי דווקא עם ציפיות גבוהות. ראיתי אותה בשבוע שחל בו ט"ו בשבט שבו באופן מסורתי בשנים האחרונות מישהו מעלה לרשת את סרטון הפרסומת לפירות יבשים בכיכובו של גבי עמרני. הפרסומת המיושנת עושה עוול לעמרני, שהוא מטובי שחקנינו, ושמחתי על ההזדמנות לצפות בו בתפקיד מכבד על הבמה. הוא עושה עבודה מצוינת, אבל הסיפור שמגוללת ההצגה לא מאפשר לו להציג את מלוא יכולותיו.
עמרני מגלם בהצגה את סעדיה צברי, דייר בבית אבות שבו עומדים לצלם סרט תיעודי על ותיקי הפלמ"ח. כשמימון הסרט נפסק, עמרני מתנדב להשלים את אותו תמורת הזכות להשתתף בסרט כדי להעניק כבוד לאמו המתה, למרות שלא היה במחתרת. לשם כך מוכנים ותיקי הפלמ"ח לעקם את ההיסטוריה ולצרף אותם לשורותיהם, וכשוותיקי האצ"ל שומעים על מכרה הזהב, הם מציעים רוויזיה היסטורית משלהם.
הקטעים שבהם מתבצעת מעין מכירה פומבית ובהם הצדדים מגדילים את חלקו של צברי במבצעי העבר וכמו חיים אותם על הבמה הם מוצלחים ומעידים על הפוטנציאל שהבמאי רועי שגב והכותב רן דברת היו יכולים להגיע אליהם. אבל למרות הקאסט הנהדר, המשובח והוותיק שכולל את מוטי גלעדי, אבי פניני ושמעון כהן, וההחלטה הראויה להציב את גיל הזהב במרכז הצגה, הערב לא מצליח להתבלט. מצד אחד הוא לוקה בהגשת תמונה לא אמינה, ומצד שני לא לוקח את הקיצוניות עד האבסורד, ונופל להצחקות קלות ולא מתוחכמות.
כך על מנת להשיג את המימון פונה צברי לבנו. מכל המקצועות בעולם, הבן הוא מפיק פורנו, כאילו תעשיית הסרטים למבוגרים משגשגת בארץ, וכאילו אין דרך יותר מחוכמת להציג חוסר שביעות רצון של אב מעיסוקו של בנו.
נקודה מפוספסת אחרת, היא שלישיית הקשישים שמשמשת כמעין מקהלה יוונית ומופיעה תמיד יחד (שחקניה: נעם ברמט, דני רועי שפירא וטל רוגצ'וב גם ממלאים את תפקידי המשנה בהצגה), בהתחלה מופע מחול החלפת התרופות שלהם מבדר. אבל בהמשך הייצוג הסטריאוטיפי של קשישים שהם מגלמים עומד בניגוד בולט לשחקנים המבוגרים שהם פשוט בני אדם ולא "זקנים". גם הדמויות הנשיות הראשיות לא מטופלות בעומק למרות המשחק הטוב של דינה לימון כרחל, ואורה מאירסון הנהדרת כברוניה. האחת מסומנת כ"יפה" והשנייה כ"נרגנת" בלי עומק נוסף. שילוב בין שתי הדמויות לדמות אחת, היה יכול להעניק להן עומק.
ועם זאת, עם כל האמור, לא אופתע אם ההצגה תהפוך ללהיט. דווקא בזכות ההומור הפשוט והמוכר שלה יש בה משהו שיכול לקרוץ לצופים רבים בזכות החום והנעימות הצפויות שלה.
לא משלנו /// תיאטרון באר־שבע
