←ליד דגם בית המקדש המוקף תיבת פלסטיק עבה, אחרי שעברו את הבידוק הביטחוני בשער המוגרבים ולאחר שכל סממן וטקסט בעלי ניחוח דתי נשלפו מהתיקים, התגודדו כ־25 יוצרים – משוררים, מוזיקאים, תסריטאים ואמנים פלסטיים – לקראת העלייה להר הבית. "כל המשוררים הגיעו?", צועק השוטר שמלווה אותנו. זה רגע סוריאליסטי ונפלא. נראה שיש שאנשים המבקשים להצטרף לקבוצה ולו כדי להתקרא משוררים למשך שעה קלה. ברגע הבא מתחיל השוטר לתדרך את הקבוצה: "לא סידור, לא תפילין, לא לשיר, לא לרקוד, לא להשתטח, לא שום פעולה דתית".
לא מדובר באירוע עלייה של אחת מקבוצות נאמני הר הבית, אלא באירוע שארגן כתב העת "יהי" לספרות ואמנות, מטעם בית אורי צבי, לרגל השקת הגיליון השני שלו. הר הבית מככב בו – החל מהכריכה, פרי יצירתו של האמן אילן ברוך, ועד לשער הראשון של הגיליון, "נמלא ההר שירה", שבו שירים, מסות ואמנות פלסטית העוסקות בו.
"התרבות העברית מפנה את מבטה להר", נכתב במודעה ברשתות החברתיות שקראה לקום ולעלות להר, והרשת הגיבה כמו שהיא יודעת. לצד תגובות ששיבחו את היוזמה נרשמו גם תגובות קשות כמו "פירומניה", "פופוליזם", "ניוול", ותיוג המשוררים כ"מחרחרי מלחמות ועבודת אלילים".
ועל ההר, אינטנסיביות רבה. השוטרים דוחקים בנו להתקדם, להמשיך, לא לצלם פה, לצלם שם, לא לקרוא פה שיר, לקרוא שם, עכשיו לזוז. גם אם המשורר לא סיים לשורר, הם מכתיבים את הקצב. רגע של ניצחון הרוח על אווירת המלחמה נרשם כשדוד גרינברג, בנו של אצ"ג, הצליח לקרוא את שירו של אביו "באוזני ילד אספר" כשבע דקות תמימות, ללא הפרעה. "זה שיר על הפניית העורף למשיח ולהר הבית וגם את הדברים האלו אנחנו מבקשים לתקן, בדיוק את זה", אומר אלחי סולומון – עורך כתב העת והרוח החיה מאחורי העלייה.
אבל עם יד על הלב, מה פשר העלייה הזו? רציתם לעורר פרובוקציה, למשוך תשומת לב, אני שואלת אותו. והוא משיב: "כמובן שיש המון אנשים שחושבים שזו פרובוקציה. הר הבית נתפס ציבורית באופן כל כך לא נכון – כמשהו מסוכן, מאיים, משהו שמספיק שתיגע בו ותחולל מלחמת עולם שלישית. היו איתנו לא מעט שמאלנים וחילונים. וזה העניין: הר הבית הוא הרבה לפני ימין ושמאל, לפני כל ההגדרות. זו נקודה, זה הלב. מבחינתנו זה כמו להכניס את השקע אל התקע ולסמן את הווקטור של התרבות הישראלית. אם יש עם וארץ ותרבות ומורשת – הכול מתחיל שם. אנחנו מבקשים להפנות לשם את המבט, להתחבר ולהתמלא מהמקום".
ואולי דווקא המסע הזה אל ההר מחזיק בדיוק רב את המתח שמנסה להחזיק כתב העת "יהי". זהו כתב עת פואטי־פוליטי, הנותן מקום ליצירה רוויית מתח העולה מתוך העכשווי, החולף. כותרות החדשות משתלבות בשירים, כפי שלמשל ניכר בשירו של דני אמדסו "אל תירא ישראל", המתייחס להרג הנערים האתיופים בידי המשטרה, או בשירו של יוחאי חדד "ועזה תיכבש בשנית". זו יצירה שמבקשת לגעת בנצח דווקא דרך ההתבוססות בכאן ובעכשיו. יש שיאמרו, בדיוק כפי שאמנות באשר היא אמנות מתיימרת לעשות.
הצד הציבורי של הנפש
כמה ימים לפני העלייה אל ההר פגשתי את חברי מערכת "יהי" בבית אצ"ג, בית שהפך "לאבן שואבת לאמנים המבקשים להשמיע קול אחר, קול החותר תחת יסודות ההגמוניה התרבותית הדה קונסטרוקטיבית", כפי שמסביר מנהל הבית אסף ברקי.
בשיחה עם החמישה – בני הזוג אלחי סלומון (40) ורחל גץ־סלומון (38), יוסי סוויד (40), צור ארליך (46) וטלילה ציפר (גילה שמור במערכת) – התגלעו לא מעט ויכוחים סביב מספר נושאים, כמו מקומה של "שירת פנאי" והיחס לפוליטיקת הזהויות. אבל לפני כל אלו, יש ביניהם הסכמה גורפת על נחיצותו של כתב העת.
למה בעצם צריך כתב עת פואטי־פוליטי?
אלחי: "יש אינפלציה של כתיבה, של אמנות, של יצירה מכל הסוגים, בייחוד בעידן הרשתות, ולכן חשוב לדייק ולהוציא את הדבר הנחוץ וזה הקול הלאומי. בשפה עממית יקראו לו הקול הימני".
איך אפשר לשים שירה בתוך גטו ולהגיד משפט כמו "זו שירה ימנית"?
ציפר: "זה בכלל לא גטו. יש פה הכול – ימנים, שמאלנים, מזרחים, דתיים, גברים ונשים, ערבים. זו במה לכולם, שיש בה אג'נדה של ימין".
גם בעיתון ימני כמו מקור ראשון, כשיש כותב שמאלני לכולם ברור מה התפקיד שלו ובאיזשהו אופן התפקיד שלו רק מעגן את הרוח השלטת.
ארליך: "בתור מישהו שכותב שירה פוליטית הרבה שנים, אני יכול לומר ששירה היא הרבה דברים. יש הסתכלות על שירה כדבר שחייב להיות מנותק מהמציאות ונובע רק מהנפש. אבל מה, לנפש היחיד אין נטיות? הזדהויות? הפוליטי הוא הצד הציבורי של הנפש שלנו, וגם הצד הציבורי צריך ביטוי שאיננו רק מעשי אלא גם ביטוי יפה. מה זו שירה בעצם? היא אומרת משהו, אבל ההיבט של איך אומרים אותו, היופי והמוזיקליות, ממוזגים עם הצד התוכני, אם השירה באמת טובה. יש הרבה צדדים שאדם שרוצה לבטא וחלק מהם אלו ביטויים חברתיים־פוליטיים".
הביקורת הראשונה שתהיה עליכם היא השאלה מה קדם למה. האם ההתגייסות הפוליטית קדמה לשירה או שהאמנות קדמה לה.
רחל: "יש הבדל אם אני יוצאת לפעולה של יצירה מתוך מקום כזה – 'קרה אירוע מחולל ועכשיו אני אגיב אליו כיוצרת', לבין יצירה שמתחוללת בלי הוראה מפורשת או הזמנה. במובן הזה אני יודעת שאני אדם יוצר ושכל עשייה שלי היא פוליטית, ולאו דווקא במישור של ימין שמאל. כל התנהלות של אישה במרחב היא פוליטית, היא אמירה, ולכן השאלה הזו בעיניי היא קצת שאלה של סדר ישן של חשיבה.
"אני גם מסתכלת על זה הפוך. נכון שהעניין הזה של פואטי־פוליטי מעשיר את השדה הפואטי, אבל אנחנו גם צריכים פוליטיקה שמלאה בפואטיקה. ככל שתהיה כאן פוליטיקה שעשירה ביצירה, ברוח ובאמנות – יתחולל פה משהו חדש".
אלחי: "יש מאמר מזעזע של עמוס עוז, שבו הוא השווה בין רבין לגלילי. הוא מסביר את סגנון המנהיגות של רבין שמדבר בקור, בשפה טכנית, ומסביר שאלו המנהיגים המועדפים עלינו. עוז אמר 'תנו לסופרים את אשר לסופרים ולמנהיגים לנהל אותנו עניינית'. אבל אנחנו, ברוב חוצפתנו, כאנשי תרבות, אומרים שאנחנו רוצים מנהיגים שהם משוררים. אנחנו מחפשים נבואה, רוח, חיבור למורשת, לא כפרפראות או קישוטים כמו שקורה במקומות אחרים".
ציפר: "אורי צבי אמר: 'אנוכי ארנין את המילה הבלתי פיוטית, פוליטיקה'. אנחנו ממשיכים את הדרך. אנחנו מרנינים את הפוליטיקה".
שירה לא סטירילית
אל תוך הדיון השוצף נזרקים שמות של מנהיגים כמו ז'בוטינסקי, ס. יזהר, אברהם שטרן, אצ"ג, גאולה כהן, כאנשים שאחזו בשתי הפנים של הפוליטי והפואטי. אבל מתוך שלל הדוגמאות עולה תמונה עגומה למדי – האישים שרוח גדולה מנשבת בהם לא באמת הצליחו למצוא את עצמם בעמדות פוליטיות ובמסדרונות הכנסת.
"אז אולי זה לא מתחבר?", אני מקשה וארליך משיב: "אני חושב על המון מודלים מההיסטוריה הקרובה שלנו וכל מודל מספר סיפור אחר על משוררים ששלחו ידם בעשייה ציבורית. ז'בוטינסקי זו באמת דוגמה עילאית, מנהיג פוליטי מהשירה הראשונה, ומשורר ומתרגם עילאי. אנחנו רואים אצלו הכול. מצד אחד הוא ניתק בין שני הערוצים – כשהיה מנהיג היה מנהיג וכשפעל כמתרגם ומשורר הוא ברח מזה, ובחר משוררים מהאמנות לשם אמנות. זה מראה את קשת האפשרויות. שירה יכולה להיות מנותקת, טהורה וחפה ממריבות ואינטרסים, ויכולה להיות חלק מהעשייה הציבורית. לשאול מה משרת את מה? אני רואה את זה כמעגלים".
רחלי: "הניסיונות שמנינו, שרובם לא צלחו, זה בדיוק החוסר שאנחנו מזהים. היצירה והשירה צמאות לשירה חדשה, והפוליטיקה ממש משוועת לפוליטיקה מסוג חדש".
צור: "'יהי' עונה על חוסר שעולה בשירה ובפוליטיקה. מרוב הרצון להתנזר ולהיות א־פוליטיים, לא מסוגלים להתמודד עם הפוליטיקה וכשמדברים על הר הבית כותבים על הר הבית רק כמטפורה לבית".
אנחנו מדברים על משיב הרוח, על הגיליון שיצא לאחרונה על הר הבית?
"זו דוגמה לחוסר שקיים לעולם השירה. בסטראוטיפ העממי של השירה, שירה זה עולם גבוה שבורח מהעולם המעשי, וחבל שכך. מהצד השני של המשוואה, בעולם הפוליטי חסרה הפיוטיות, שאר הרוח. רואים הרבה צעקנות ורדידות. אצ"ג אולי לא הצליח בכנסת אבל הוא רומם את החיים הפוליטיים. השדה הפוליטי־ציבורי משווע לכך ובעיקר הימין מאוד זקוק לקומה הזו בשיח, הימין שסופג טענות 'איפה האינטלקטואלים שלכם ולמה הכול אצלכם רדוד וצעקני?'".
"לאט לנו מהדבר הזה ששירה צריכה להיות סטרילית או קדושה", ממשיך סולומון, "שתתפלש ותתלכלך ותצמח מהחיים עצמם ואל החיים עצמם. אנחנו נגד 'שירת הפנאי וסיפורת הגרניום' – זה מושג שרחל טבעה באחד המאמרים שלה".
ארליך: "אני מסתייג מאוד מהפסילה של מה שאלחי מכנה 'שירת פנאי'. במקור הביטוי הזה כוון בידי יערה שחורי ותמי ישראלי כלפי שירים כגון אלו של אגי משעול, שבאמת מבטאים איזו נחת בורגנית, והנה אלחי מרחיב את זה לכל מה שאינו 'פוליטי', שאינו מבטא איזו בערה ואיזה אקט 'פוליטי' של נקיטת עמדה בנושאים ציבוריים ואקטואליים. מבחינה זו אני מאוד בעד שירת פנאי. שירה של אמנות לשם אמנות, שירה מהסוגים שהוא לעג להם כאסקפיסטים. נכון שאני עצמי מזוהה עם שירה פוליטית, ואני ב'יהי' כדי לעודד אנשים ליצור שירה פוליטית. אבל אני חושב שצריך גם וגם. 'יהי' חשוב כדי להחזיר את הלגיטימציה לשירה ה'ציבורית' אבל הוא בא כתוספת, לא כתביעה להיות חלופה".
אז מה נכנס לתוך גיליונות 'יהי'? איך הייתם מגדירים את השירה הזו?
אלחי: "אנחנו מחפשים שירה שהיא מלאת תשוקה, ותשוקה זה תשוקה לאדמה ולארץ, תשוקה בעבודת השם, שירה דתית, פולחנית, נועזת, פחות שירה דתית מתלבטת או מתדתל"שת. שירה שסוף סוף נובעת מתוך מרחבים מופלאים של תורה ותפילה והר הבית".
אל מול "משיב הרוח"
אני מתקשה להבין את הדחיפות שבהכנסת הר הבית שוב ושוב אל תוך מרחב ה"יהי", אבל מבינה בין השורות שאלחי מנסה דרך ההר לדבר על שירה שהיא פחות "מתחנפת", כפי ששחט השוחט ויזן את "משיב הרוח" לא מזמן מעל דפי הארץ. נשמע שגם האנטי־הגדרה לשירה "מתלבטת" או "מתדתל"שת" באה כניגוד למסורת הכתיבה של משיבי הרוח.
אלחי: "משיב הרוח עשו מהפכה מאוד גדולה וחשובה שלא הייתה יכולה לקרות בלעדיהם. הם הכניסו את היסוד היהודי, המאמין, באופן משמעותי לשדה הספרות והשירה הישראלית, וזה נהדר. לצד זה יש דברים שצריך לחדש, ואלו בדיוק הדברים שאנחנו מדברים עליהם. אנחנו לא לוקחים את הנושא היהודי או הלאומי, את ארץ ישראל, כהשראה או כמרחבים קונפליקטואליים בלבד, אלא מחפשים מה הדברים האלו תובעים מאיתנו, מה האמונה והארץ תובעות מאיתנו בספרות ובשירה. לא ל'דבר על' אלא 'לדבר את'".
ומה זה הדבר שהוא "מדבר את" – לכבוש את עזה בשנית למשל? כפי שכתב בשירו יוחאי חדד?
אלחי: "זה שיר מצוין והוא דוגמה נהדרת. קודם כול שומעים בשיר הזה את התשוקה והרצון להיכנס לעזה. את הכאב והעוול הפוליטי והממשי. יש שם שורה מופתית, 'עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר / לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ'. יש מורכבות מרתקת וכאב עצום על הערבים והיהודים שימותו כשזה יקרה. שיר פולטי טוב זה שיר שיש לו אמירה פוליטית חזקה ועדיין יש בו מורכבות. יש שקוראים אותו כשיר ימני ויש שקוראים אותו כשיר שמאלני.
"שני השירים של חדד שמופיעים בגיליון במבט שטחי נדמים כשירי שמאל ('הָאַפַּרְטְהַיְד הוֹלִיד אֲנָשִׁים בְּרִיאִים בְּנַפְשָׁם/ גְּבָרִים שְׁזוּפִים שֶׁלֹּא פָּחֲדוּ מִדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה/ נָשִׁים גְּבוֹהוֹת שֶׁהִבִּיטוּ אֶל הַנֶּצַח/ וּבֵינְתַיִם שִׁקְּפוּ אֶת הַשָּׁמַיִם בְּמַבָּטָן'), אבל יש בהם כל כך הרבה ימין. פנטזיה לגאולה, הלחמת שערי עזה לכתפינו. זו אסתטיקה חדשה, בדיוק זו שאנו מייחלים לה, הנובעת מתוך הסכסוך, מתוך האדמה הזו באופן ישיר ויסודי, ומתוך כך מייצרת אמירה רב־רובדית".
אלחי סלומון: אנחנו מחפשים שירה שהיא מלאת תשוקה, ותשוקה זה תשוקה לאדמה ולארץ, תשוקה בעבודת השם, שירה דתית, פולחנית, נועזת, פחות שירה דתית מתלבטת או מתדתל"שת. שירה שסוף סוף נובעת מתוך מרחבים מופלאים של תורה ותפילה והר הבית
ציפר: "משיב הרוח עשו מהפכה מבורכת וחשובה, ועדיין עושים עבודה מדהימה בתחום שלהם. אנחנו לוקחים את זה למקום קצת אחר. עובדה היא ששולחים לנו חומרים שלא נשלחים למשיב הרוח ואנחנו מפרסמים אותם וזה בסדר. אנחנו הבמה הזו. זה לא על חשבון אף אחד אחר".
אלחי אמר לי פעם בשיחה שהוא חושב ש"יהי" לא יחליף את משיב הרוח אלא את כל כתבי העת.
אלחי: "אנחנו לא חושבים ופועלים ברמה המגזרית, הציונות־דתית בלבד. אנחנו כתב עת לאומי, גם ברמת ההרכב שלנו. אנחנו רוצים להיות אלטרנטיבה תרבותית כללית רחבה, מהפריפריה ועד הקהילות החרדיות, ואנחנו חפצים לקיים שיח גם עם מי שלא מסכים איתנו. מהמקום המגזרי אי אפשר לייצר אלטרנטיבה תרבותית לאומית".
ציפר: "אני באה מבית שמאלני, אבל מהבחירות הראשונות שלי הייתי ימנית. הצבעתי ל'מולדת', מאוד אהבתי את גנדי כאישיות וכאדם, והאמנתי ואני עדיין מאמינה באמונה שלמה במה שהציע. עברתי לשמאל ברמה החברתית, והיום חזרתי לימין, הביתה, כי אני מקבלת בו הכול – מההיבט החברתי דרך החיבור למסורת. כשאלחי הציע לי להצטרף, חשבתי שבאמת מדובר במקום שעוד לא קיים, לא בגלל שהוא ימני, דתי או מתנחלי, אלא כי יש פה מטרייה מאוד רחבה".
סוייד: "זו לא רק אלטרנטיבה. המקום ש'יהי' נותן לא היה קיים. יש לי שירים שקבוע לא נכנסו ל'משיב הרוח'. למשל שיר כמו 'אהבה פשיסטית', שנכנס ל'יהי'. למשיב הרוח יצא גיליון שעסק בהר הבית. שיר עם שורות כמו 'לא קטשופ, לא טבעול, דם דם הקורבנות' – זה לא שיר שייכנס לשם, אלא לפה. הכמיהה הפשוטה למוחשי, אין לה שם מקום. לא מעיזים לדבר על הדבר עצמו".
לטענתו של סלומון, גם כאשר משיב הרוח עסקו בפוליטי, כמו בהתנתקות, והקדישו לו גיליון, ההתמודדות עם הנושא לא הייתה מספקת. "קרה אירוע שהוא פשע נגד האנושות, טרנספר של עשרת אלפים איש, הוצאת מתים מהקברים, ומה שקורה זה שאחוז מאוד קטן של טקסטים בגיליון דיברו ישירות את הכאב הזה. אסור להסתפק רק בסמלי ובמטפורי".
תופעת עילום השם
עיון בגיליון החדש מזמן מפגש עם חומרים לא אחידים ברמתם. לצד טקסטים רעננים ומעוררי מחשבה, מצויים טקסטים חלשים. בדבר העורך בולט הניסיון למצב את מעמדו של כתב העת כחתרני, ובמסגרת זו מתקבלות גם יצירות בעילום שם: "יוצרות ויוצרים מבקשים לפרסם יצירותיהם אצלנו בשם בדוי מחשש שיבולע להם באקדמיה, בשירות הציבורי או בביצה הספרותית והאמנותית. אנחנו כאן. המשיכו לשלוח בגילוי וכיסוי השם ובקרוב ניגאל ממעמד האנוסים ויהי אור".
הגיליון גדוש גם ביצירות פלסטיות מצוינות. כ־40 אחוזים מכלל העמודים מוקדשים ליצירות אמנות חזותית – ציור, צילום, קומיקס, מיצב, אמנות גרפית וטיפוגרפית. דבר שאינו בנמצא בגזרת כתבי העת המקומיים. חלקן עוסק באופן מובהק בהתנחלויות, שאינני יודעת איזה בית אחר יכול להיות להן, כמו "ילדים במאחז" ו"מבט לשומרון" (אילן ברוך), "עמונה" ו"עין יברוד" (שקד סגל) או רישומים מנתיב האבות (רבקה בלוך, תמר רונד).
ייתכן שכאלו הם חבלי לידה של כתב עת חדש בעולם, בלילה שבה כרוכים טוב ולא טוב ביחד, וייתכן שהעורכים צריכים לעשות עבודה טובה יותר בניפוי החומרים. אם נשווה את הגיליון הראשון לגיליון השני ברמת החומרים, אפשר לקבוע בלי כל ספק שהגיליון השני עולה באיכותו על הראשון, ואם זו אכן המגמה ייתכן שגיליון 3 כבר יהא בשל וקוהרנטי יותר. יש לציין כי על אף שבמערכת יש חמישה חברים, העורך החתום על הגיליונות הוא סלומון לבדו וכי לאחר הדיונים וההתייעצות, הבלעדיות על ההחלטה נשארת אצלו.
שאלת הזהויות
שאלת שיח הזהויות היא שאלה שהאמנות נדרשת אליה בשנים האחרונות. כמה היא מוותרת לעצמה ומצמצמת את עצמה לזהות הכותב ולנסיבות חייו (עם עדיפות לנסיבות חייו הקשות)? כמה מעשה האמנות מתכנס לנקודה אחת של מרכיב זהותי? והאם האמנות לא הופכת לבדיחה עצובה שבה לכל חלל חייבים להיכנס הערבי, האישה, ההומוסקסואל והדתייה – "הקולות המושתקים", ולחגוג יחד שלובי זרוע את אחרותן?
סוויד: "אני מרגיש סוף סוף ב'יהי' שאין התייפייפות. אני קורא דברים הכי לא מתייפייפים והם עדיין יפהפיים".
רחל: "אני נכנסת בעיניים פקוחות אל שדה המוקשים, זו השאיפה שלי. זה החלום, זה הרצון, זה מה שאני עושה. אני רוצה לשחק באש. אני הולכת לאזורי הסכנה, ושם אני מתחילה לרקוד, בין המוקשים, ומתפוצצת איתם ועפה איתם. אני חוגגת בתוך שיח הזהויות וזה מה שאני מחפשת לעשות".
זו תשובה יפה אך מתחמקת.
ציפר: "כל סוגי האמנות זה עניין של טעם. אנחנו כן מנסים לתת משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו, אבל כמו בכל דבר יש כאלו שיאהבו ויש כאלו שלא. אנחנו בסופו של דבר לא נכניס משהו שהוא לא קודם כול טוב בעינינו. ואי אפשר לנתק בין הפוליטי לפואטי. העלינו לא פעם ולא פעמיים יצירות לדיון, שאמנם היה בהן איזה מסר או זהות מעניינת, אבל הן לא עברו כי זה לא היה מספיק טוב ברמה האמנותית, אז המסר נשאר בצד ושהכותב יכתוב אותו מחדש".
אני מזהה את החוליה החלשה בחבורה עד כה בתשובות ביחס לסוגיה, וצור מרים את הכפפה: "אני חושב שיש בינינו דעות שונות לגבי שיח הזהויות. שירים שבהם כל אחד מדגיש את המבדיל הזהותי בינו לבין היתר – אינם משוש ליבי. אליי זה לא מדבר. פוליטיקת הזהויות היא ההפך ממה שאני מתכוון אליו כשאני אומר פוליטי, בפרט בהקשר של שירה פוליטית. פוליטיקה עניינה מדיניות ציבורית והשקפות עולם. פוליטיקה היא סדר יום לאומי, לאומי במובן של כלל ישראל, והיא עוסקת במרחב הציבורי ובשאלת הטוב המשותף. בכך אמורה לעסוק היצירה הפוליטית.
"זהות היא וקטור שונה מהשקפה. אין 'שירה מזרחית' ו'שירה חרדית' ו'שירה נשית', לכל היותר יש שירה שכותבים יוצאי עדות המזרח, חרדים ונשים, ונתונים אלה לא מוכרחים לקבוע את הפוליטיות של השירה הזו או את העמדה שלה. 'פוליטיקת הזהויות' היא הרס הפוליטיקה וגם הרס החברה, ניסיון לפורר אותה ולשסות קבוצות בתוכה זו בזו. היא פרי תפיסת עולם ניאו־מרקסיסטית הרוצה לרוצץ את החברה למעמדות ולקבוצות ובעיקר לרסק את הלאום. את הפערים והכאבים היא מבקשת לא לפתור אלא לנצל. צריך להיזהר מאוד מ'פוליטיקה של זהויות' גם כמונח וגם כתפיסה. גם סיסמאות כמו 'האישי הוא הפוליטי' הן חלק מזה: ניסיון להפוך את החברה לשדה קרב".
רחל: "המיתוג שנעשה לשיח הזהויות לא מקובל עליי. שירה פוליטית שואפת להתעסק בזהויות, בחומרים בוערים, במי אני מה אני למה אני פה, האם אני שמאלנית, האם אני אישה – זה מעניין אותי. קוראים לי בוזגלו ואני גם כותב שירה זה לא מעניין אותי, אבל אם זה קוראים לי בוזגלו ואני ככה וככה – אז זה כן מעניין אותי. ואם אני אישה חרדית שהולכת כל חודש למקווה ובא לי למות ולהטביע את עצמי – זה מענין אותי. אני לא נופלת בשיח הזהויות, אני עפה בשיח הזהויות.
"הסיכוי של ימנים לעשות אמנות בהיקף רציני וכזו שיתייחסו אליה, זה רק אם סופסוף יתייחסו לימניות כהגדרה זהותית פר־אקסלנס ויתחילו לדברר אותה בתוך העשייה האמנותית על כל ענפי האומניות. וזה הדבר הראשון ש'יהי' עושה – חוגג ימניות ולאומיות כרובריקה זהותית מובחנת".
סביב השולחן אין הסכמה האם ימניות היא השקפת עולם או זהות, האם צריך לקלף אותה כדי לפנות אל הקוראים, אלא בדיוק להיפך, להתפלש בה.
אלחי מציע "להתפרק מהפרדיגמות החד־ממדיות. 'יהי' הוא מרחב מפולש במובן הזה שאנחנו לא עומדים מאחורי כל קול בקטע של 'הנה, זה אנחנו'. המרחב של 'יהי' הוא לא רק 'שלנו', מוחזק. לצד האג'נדה יש ריבוי קולות. אנחנו שמרנים ורדיקלים. אנחנו שמרנים בגלל החיבור למסורת, למשפחה, לממד היהודי, וגם רדיקלים. בעוד שרדיקליות עוקרת מהשורש אנחנו יורדים אל השורשים, חוזרים אליהם, מחפשים אותם, חוגגים ימניות, לאומיות, ישראליות, זהות דתית, זהות עדתית, ממקום שכל הדברים האלו מתחברים יחד".
