את "סיפורה של שפחה" כתבה הסופרת הקנדית מרגרט אטווד באמצע שנות השמונים. מתוארת בו מציאות דיסטופית וקודרת המתרחשת ב"רפובליקת גלעד", המוקמת בתחילת המאה ה־21 בשטחי צפון ארה"ב לאחר הפיכה צבאית של גורמים נוצריים קיצוניים. ברפובליקה הזו נשים הן רכוש ותו לא, ומלבד בודדות המשמשות "רעיות" או "דודות" ולהן תפקידים הקשורים להמשך ביסוס השלטון באמצעות העמדת צאצאים, מצבן של הנשים בכי רע. חלקן נשלחות למוות אכזרי באזורים מרוחקים, ואלה שמסוגלות ללדת נלקחות כשפחות שמטרת חייהן אחת ויחידה – להתעבר.
העיבוד הקולנועי הראשון לספר נעשה בשנת 1990, אבל אין ספק שאת העניין המחודש בו בשנים האחרונות גרמה סדרת הטלוויזיה עטורת הפרסים בעלת אותו שם שהושקה באפריל 2017. והנה, אחרי שלוש עונות וסטייה ברורה של תסריטאי הסדרה מהספר המקורי, החליטה אטווד לכתוב את ספר ההמשך, כמעט 35 שנים מאוחר יותר.
ההחלטה שלה לקחת את כיוון העלילה אל הקצה – כלומר לספר את סיפור נפילת רפובליקת גלעד – היה אמיץ מצד אחד ומחויב המציאות מצד שני. אמיץ, מכיוון שכאייקון ליברלי שכביכול מציב מראה מול תופעות עכשוויות כמו ממשל טראמפ וממשלים ימנים־פופוליסטיים אחרים ברחבי העולם, לא מעטים ציפו מאטווד להמשיך לשאת את נס המרד ולחפור עוד יותר בפצעי גלעד לפני שניגשים לקתרזיס של הפתרון; ומחויב המציאות, כי אותה הישענות ליברלית על אטווד ופרי עטה הפכה כבר למגוחכת וגרוטסקית. עם כל הכבוד, אין שום דבר בממשל טראמפ, אחרי שלוש שנים בבית הלבן, שיכול להזכיר במשהו את זוועות גלעד. רגע לפני עוד עונה שכבר עלולה להפוך את הכול לבדיחה בסגנון "זאב זאב", אטווד כנראה החליטה לעשות לסאגה הזו סוף.
וכמה שהסוף הזה מצוין. אם בסיום "סיפורה של שפחה" גילו הקוראים כי יומנה של השפחה "שלפרד" נמצא כמה עשרות שנים אחרי נפילת הרפובליקה ונחשף לציבור במסגרת "הסימפוזיון ה־12 ללימודים גלעדיים" שנערך ב־2195, אטווד ממשיכה את קו העלילה בכך ש"העדויות" – שלוש עדויות מפורטות על המתרחש בגלעד זמן קצר לפני חורבנה – נחשפות שנתייים לאחר מכן, בסימפוזיון ה־13 שהתקיים ב־2197. זו כבר הצהרה ספרותית חשובה של אטווד שכמו אומרת: "חבר'ה, הפלגתם רחוק מדי, אני לוקחת בחזרה את המושכות לידיים". הספר כמובן מתכתב עם מאורעות הסדרה: אחת משלוש העדויות נמסרת על ידי נערה בשם אגנס, הלוא היא בתה הבכורה של "שלפרד", שנולדה בשם האנה ונותרה בגלעד אחרי ששלפרד הצליחה להבריח את אחותה הקטנה ניקול לקנדה.
העדות השנייה היא של דודה לידיה, מהדמויות האכזריות בסדרה. אטווד כמעט הופכת את דמותה על פיה, באופן מרתק ומעורר השתאות. העדות השלישית היא של דייזי, נערה קנדית שחיה בצל ההפגנות והמאבק בגלעד. מהר מאוד חייה משתנים ונקשרים בעבותות לגלעד ולשתי העדות הראשונות, והפאזל שרוקמת אטווד מתקדם בקצב מהיר, משכנע ומותח.
הקצב המהיר אמנם גורם פה ושם לתחושה קלה של חוסר אמינות. למשל, האופן המטאורי שבו עוברת דייזי מחוסר הסכמה מוחלט להיכנס לגלעד לבין התרצותה היה יכול להיכתב עם תפרים מעט פחות גסים. גם יכולת ההסתרה של דודה לידיה מותירה רושם של אמנית חושים מיומנת, ולא של אישה המפוקחת ומתוזמרת בידי עולם גברי קשוח שמביט על כל צעד ושעל שלה באלף עיניים.
למרות הכשלים הקטנים האלה מדובר בספר נהדר, קריא ושוטף שכתבה אישה בת קרוב לשמונים, הישג ספרותי מרשים שלא נופל מזה שכתבה אי־אז לפני 35 שנים. ובעיקר, אטווד לא משאירה הפעם קצוות פתוחים שהיו יכולים לפרנס עוד שלוש־ארבע עונות לא באמת נצרכות. תודה מרגרט, יבורך הפרי.
העדויות מרגרט אטווד, מאנגלית: קטיה בנוביץ', מחברות לספרות, 412 עמ'
