לא רציתי לכתוב על זה. בכלל את כל חווית הצפייה בסרט הזה ניסיתי להדחיק. אבל אחרי ש"הפרזיטים" זכה באוסקר, אני מרגישה תחושת שליחות קטנה, לומר את הדברים באופן ברור ככל שניתן: זה סרט גרוע. מבריק ככל שיהיה הבימוי והצילום, הקצב והמשחק, האקזוטיקה של קולנוע דרום קוריאני על השפה המלעילית המדבקת שלו, הפרזיטים הוא סרט רע ומעורר חלחלה.
למי שטרם ראה (ובתקווה שיחסוך מעצמו את הצפייה לאחר הדברים הבאים) מדובר בסרט אודות צעיר קוריאני ממשפחה ענייה מאוד שמתחיל לעבוד כמורה פרטי לנערה ממשפחה עשירה. לאט לאט ובעזרת תחבולות ומזימות מצליח הצעיר להכניס את שאר בני משפחתו לעבודה המשתלמת עבור אותה משפחה עשירה וחביבה.
אך מה שמתחיל כסרט קומי משעשע בו כלל הדמויות פגומות באופיין – נטולות מוסר ומונעות מדחף הישרדותי בלבד (המשפחה הענייה) או שרויות בבועה מנותקת (המשפחה העשירה) – מתדרדר ברבע האחרון לסרט מתח אפל ומרושע ולאחר מכן לסרט אימה גרוטסקי. את כל זה אופפת איזושהי יומרנות ל"אמירה ביקורתית" שטחית ורדודה על פערים חברתיים, והאופן שבו העוני מנוול והעושר מנוון. שינוי הז'אנרים הזה הוא לא חדשני או מתוחכם – הוא אמצעי זול וגס לרגש את הצופה, להעלות לו את הדופק ולהוציא ממנו קריאות תדהמה וזעזוע מהונדסות.
עד כאן ביקורת על הצד האסתטי המניפולטיבי וחסר הטעם. בעיניי, כל זה מספיק בהחלט בשביל אזהרת הצפייה לכל מי שחפץ בקולנוע המכבד אותו כצופה. אבל ישנה נקודה נוספת שראויה להתייחסות:
לא נהוג כיום לדבר על מוסריות בקולנוע, או ביצירה בכלל. עצם העלאת הנושא מציבה אותך אוטומטית בצד הרע של המפה התרבותית. הנחת הבסיס היא כי יצירה אמורה להיות חופשית מכל מגבלה, שכן מטרתה הראשית היא לאתגר, לזעזע, לבקר וגם פשוט לבדר. הניסיון לרתום את היצירה לשם העברת מסרים ערכיים מסוימים נתפס כמדכא ולכן מי שמחפש מובנים מוסריים ביצירות, מפספס את הנקודה הפנימית ההיולית שאמורה להימצא בכל יצירה טובה.
אם בכל זאת רוצים ללכת רחוק ולנתח את התוכן – כל זעזוע ושאט נפש מן העלילה וממשמעותה נתקלים בחומה מעגלית בצורה, שהרי היצירה ממילא אמורה לעורר "דיון" ודווקא לכן ראוי לצפות בה. הבעיה בעמדה הזו (מעבר לעובדה ש"דיון" כזה כמעט לעולם לא מתרחש) היא שהיא מזלזלת באומנות עצמה. אם המחשבה היא שהאומנות לא משפיעה באמת על הנפש, ומניעה אותה לכיוונים אלו ואחרים, הרי שהחשיבות של האומנות מתאפסת ואם היא כן משפיעה, אם היא חשובה כפי שוודאי סבור כל מי שמגן עליה בחירוף מפני הביקורת המוסרית – הרי שראוי לעסוק ולדון בכך כחלק מהשיפוט האיכותי אודות היצירה.
הפרזיטים הוא סרט דוחה במובן המוסרי. אמת, מלכתחילה איני חובבת קומדיות התעללות אבל במגבלות הז'אנר, הציפיות בדרך כלל ברורות. ככל שרמת ההומור ירודה יותר כך ייבנו דמויות יותר פלקטיות ופחות מעוררות הזדהות אנושית. המבנה הזה מאפשר לבלוע באופן יחסי את האלימות והגסות וליהנות גם מקומדיות מטופשות במיוחד. איני חובבת סרטי אימה, בטח שלא גרוטסקיים, אבל מי שבוחר ללכת לסרטים אלו, יודע בדיוק לאיזו רכבת הרים רגשית הוא נכנס. ודאי שאף אדם לא יגדיר סרטים אלו כיצירות מופת ולעולם לא יעלה בדעתו להעניק להם פרס חשוב ומשמעותי כמו האוסקר.
בפרזיטים בנו דמויות מעוררות אמפטיה – העוני מלבין הכול – יצקו אותן בתבנית קומית-מותחת מהנה ולבסוף הטיחו אותן בפנינו עם שפריצים של דם ואלימות בלתי נתפסת ולא מותאמת בשום צורה שהיא להוויה הקודמת שלהן. בדיוק כפי שהיוצרים התייחסו לדמויות שבנו כאל כלי משחקי חבוטים ונטולי היגיון פנימי, כך שיקפה יצירתם תפיסת אדם חייתי ונטול לב, אשר רק רווחה כלכלית הופכת אותו ליצור מתקבל על הדעת.
