"אני לא אוהב פייק פולקלור… וגם לא תִזְמוּר של גפילטע פיש". כך כתב המלחין והמבקר וירג'יל תומסון בעיתון "ניו־יורק הראלד טריביון" על הצגת הבכורה של האופרה "פורגי ובס" ב־1935. את המוזיקה לאופרה כתב המלחין היהודי ג'ורג' גרשוין, והיא מתארת את חייהם של תושבי קהילה שחורה בשכונה בשם קֶטְפיש רוֹ בעיר צ'רלסטון שבדרום קרוליינה.
בביקורת שלו השמיע תומסון הד לחשש של גרשוין בעניין אופי המוזיקה שהלחין. לראיה, עמיתו של גרשוין, מלחין הקולנוע ברנרד הרמן, סיפר בריאיון למגזין "וריאטי" ב־1986 שגרשוין היה "מודאג מאוד" לגבי האריה המפורסמת Summertime, הפותחת את "פורגי ובס". הרמן שיחזר את השיחה בין השניים: "'זה נשמע לך שחור?', הוא שאל אותי. אמרתי לו, 'מה זה משנה? מוזיקה שחורה ומוזיקה יהודית מאוד דומות'. ג'ורג' אמר: 'אני בכל זאת דואג… אנשים עלולים לחשוב שזה נשמע יידי מדי'".
תנוח דעתו של ג'ורג'. מוזיקולוגים הראו כי ב־Summertime ניכרת אמנם השפעה של שיר ערש יידי (יש המציינים במפורש את "לולינקה") אך גם זו של שיר נשמה שחור (ספיריטואל). ב־1 בפברואר יוכלו צופי סינמטק ירושלים לבחון בעצמם האם היה לגרשוין מקום לדאגה. הסינמטק הוא אחד מ־2,200 בתי קולנוע במעל 70 מדינות שאליו יעביר המטרופוליטן אופרה בניו־יורק בשידור חי הפקה חדשה של "פורגי ובס", אשר עלתה שם לראשונה בספטמבר 2018. הפקה זו היא פרי שיתוף פעולה בין שלושה בתי אופרה – המטרופוליטן, האופרה הלאומית האנגלית והאופרה הלאומית ההולנדית.
השראה יהודית
Summertime מהווה רק דוגמה אחת מיני רבות לאופן שבו המוזיקה האמריקאית הושפעה ממוטיבים מוזיקליים יהודיים, בין אם מקורם בנוסחי התפילה או בשירים ביידיש, ו"פורגי ובס" עשירה במיוחד בדוגמאות. המפורסמת בהן היא השיר It Ain't Necessarily So ("זה לא בהכרח דווקא כך"), המזכיר את הלחן הפופולרי בעיקר בבתי כנסת אמריקניים לברכת התורה "ברכו את השם המבורך". בריאיון לביטאון בני־ברית ב־2011 ציין המוסיקולוג סול ליליינשטיין כי שתי סצנות תפילה מתוך "פורגי ובס" – אחת, להחלמה של בֶּס, ושנייה להגנה מפני סופת הוריקן – נשמעות "כמו אמצע תפילה יהודית אורתודוקסית", שבה "כל האנשים מתפללים בקצב שלהם. זו קקופוניה ומלמול נפלא בסגנון ספיריטואל גם יחד". ג'רי בּוֹק, מלחין המחזמר "כנר על הגג", גם הוא יהודי, ראה זיקה בין היצירה שלו לבין האופרה של גרשוין. לדידו של בוק, בעבודה על שתי היצירות נותרו גם הוא וגם גרשוין, בהתאמה, קרובים מאוד לשורשי משפחותיהם בכפרים היהודיים במזרח אירופה. "מבחינה זו אני מרגיש שהן קשורות קשר רוחני וגם תיאטרלי".
גרשוין נולד אמנם בברוקלין למהגרים מרוסיה וגדל באיזור השדרה השנייה במנהטן, בלב מחוז התיאטרון היידי, מה שוודאי השפיע על יצירתו. אך האם ייתכן שהמוזיקה שגרשוין כתב ל"פורגי ובס" יועדה במקור לאופרה אחרת, אופרה שבמרכזה קהילה יהודית? כבר ב־1929 התקשר גרשוין עם המטרופוליטן אופרה לשם כתיבת אופרה המבוססת על מחזהו של אנסקי "הדיבוק". בהמשך התברר שהזכויות נמצאות בידי מלחין אחר, וגרשוין זנח את הפרויקט. אולם לדעת ליליינשטיין, חלק מהמוזיקה שהלחין גרשוין ל"הדיבוק" מצא את דרכו ל"פורגי ובס". הוא הוסיף שהפסנתרן הידוע אוסקר לבאנט ראה ב"פורגי ובס" "מחווה גדולה למוזיקה יהודית".
גרשוין עצמו התייחס למקומה של המוזיקה היהודית בעבודתו. "בעוד שאני לא יודע הרבה על שירי עם יהודיים", הוא התוודה בפני המלחין לזר סמינסקי, "אני חושב שהרבה מהמוטיבים שלי הם יהודיים, אבל הם בעלי סגנון אמריקני טהור". לדידו של גרשוין, כמו גם לדידם של עמיתיו היהודים באותה תקופה, שביקשו כולם לחזק את מעמדם בחברה האמריקאית, היה על יצירתם לשקף את אמריקה ככור היתוך. גרשוין ביטא זאת במפורש: "מה שאני רוצה לעשות", הוא הסביר לכותב הביוגרפיה הראשון שלו, "הוא לכתוב אופרה של כור ההיתוך, של ניו־יורק עצמה, שהיא גם סמל וגם תערובת אמיתית של צאצאי ילידים ומהגרים. זה יאפשר סוגים רבים של מוזיקה – שחורה ולבנה, מזרחית ומערבית – וידרוש סגנון שמתוך המגוון הזה יוליד אחדות אמנותית ואסתטית".
גרשוין ועמיתיו שאפו לאמץ אל חיק כור ההיתוך במיוחד את האוכלוסיה האפרו־אמריקאית, שלעיתים קרובות נדחקו הישגיה לשוליים, ואשר אמריקנים לבנים לא ששו לאמצה אל כור ההיתוך. ב־1923 כתב עיתון הפורוורטס היידי: "אם מדברים על מוזיקה אמריקאית היום, מדברים בעצם על מוזיקה שחורה".
כבר ב־1922 ניסה גרשוין את כוחו באופרה על קהילה שחורה בהארלם בשם Blue Monday. הופיעו בה זמרים לבנים מאופרים כשחורים, כמסורת ה־blackface שהייתה נהוגה אז. כעבור עשר שנים, כשגרשוין המנוסה והבוגר יותר התכונן להעלאת "פורגי ובס", הוא סירב לראות את האופרה מבוצעת ב־blackface, והאמין באמת ובתמים כי רק זמרים שחורים יוכלו לעשות עימה צדק. לתפקיד פורגי ליהק גרשוין את הזמר השחור טוד דנקן. דנקן סיפר שכשהוא שמע את האופרה הוא התרגש עד דמעות מ"מה שהיהודי הזה הצליח להביע עבור השחור", ואילו המלחין והזמר השחור ג'יי רוסמונד ג'ונסון החמיא לגרשוין על היותו "אברהם לינקולן של המוזיקה השחורה".
האשמה בסטריאוטיפים
ואולם אין בדברים אלה כדי לייצג את הטון השולט בתגובות על "פורגי ובס" מאז הצגת הבכורה שלה, ב־10 באוקטובר 1935. בסרט הדוקומנטרי "'פורגי ובס': קול אמריקני'" (1998) סיפרה הזמרת אן בראון, שהיתה בֶּס המקורית, כי אביה "היה מאוכזב ועצוב ששחורים הוצגו בקלישאות הרגילות – כבּוּרים, כסוחרים ומשתמשים בסמים, כפושעים וכבעלי אמונות תפלות… הגיע הזמן להפסיק עם זה". ביקורת זו הדהדה גם בדברי המוזיקאי דיוק אלינגטון, ובעשורים הבאים האופרה המשיכה לעורר ביקורת בשל מה שהתפרש כייצוג סטריאוטיפי של דמויות אפרו־אמריקאיות. ובל נשכח את וירג'יל תומסון, שראה בכור ההיתוך של גרשוין "ערב־רב פיקנטי אך סר טעם מאוד של ישראל, אפריקה, והאיים הקלטיים".
קשה להאשים את גרשוין בעיוות מכוון בהצגת קהילה שחורה. המלחין בילה שבועות ארוכים באזור בדרום קרוליינה שבו מתרחש הרומן "פורגי" (1925), שעליו התבססה האופרה. הוא האזין מקרוב למוזיקה של הקהילה, עקב אחר טקסי הדת שלה והשתתף בריקודים המסורתיים שלה (את הרומן "פורגי" כתב הסופר דוּבּוֹס הֶיְווֹרְד, שהיה בן למשפחה לבנה אמידה מדרום קרוליינה. אשתו דורותי, לבנה ילידת אוהיו, עיבדה את הרומן למחזה מצליח. יחד עם איירה גרשוין, אחיו של המלחין, הם כתבו את טקסט האופרה). "פורגי ובס" גם פתחה עבור זמרים שחורים הזדמנויות שעד אז היו סגורות בפניהם. גרשוין אף דחה חוזה יוקרתי להעלאת הבכורה של היצירה במטרופוליטן אופרה בניו יורק, בשל הסירוב של בית האופרה אז לאפשר לזמרים שחורים להופיע בו.
מפעולות אלה לא עולה כי גרשוין היה מלחין שהתעניין בסטריאוטיפים. אם הדמויות באופרה בכל זאת מצטיירות כך, הרי שהדבר משקף את רוח הזמן שבו יצר גרשוין, את הדעות הקדומות שרווחו אז ואת תפיסת עולמו האמנותית. תובנה זו משתקפת בדברים שכתב מלחין שחור בשם הוֹל ג'ונסון ב־1936 במגזין Opportunity . לפי ג'ונסון, גרשוין "חופשי לכתוב על שחורים בדרכו שלו כשם שכל מלחין חופשי לכתוב על כל דבר אחר. הציפייה היחידה מאמן יוצר היא להעניק לנו ביטוי לתגובה שלו לגירוי כלשהו. אנחנו לא חייבים להסכים עם זה או אפילו לאהוב את זה". במאמר בניו־יורק טיימס ב־1935 ניסה גרשוין עצמו להשיב למבקריו. "מאחר ש'פורגי ובס' עוסק בחיי השחורים באמריקה, זה מביא למסגרת אופראית מרכיבים שמעולם לא הופיעו קודם לכן באופרה, והתאמתי את עבודתי לניצול הדרמה, ההומור, האמונות התפלות, הלהט הדתי, הריקוד והחיוּת נטולת המעצורים של הגזע".
חיזוק נוסף לתובנות של הול וגרשוין הוא הביקורת שנמתחה על היעדר האותנטיות בתיאור הכפר העומד במרכז המחזמר "כנר על הגג", והכוונות של יוצריו. אירוינג הוֹ כתב שאנטבקה היא "השטייטל החמוד ביותר שאף פעם לא היה". שֶלְדוֹן הַרְניק, כותב מילות השירים, אף אמר במפורש שהמחזמר הוא "לא באמת תיאור מדויק של שטייטל, זה יותר כמו זכרונות כוזבים של ערגה לקהילה". הבמאי אוטו פרמינגר, שעיבוד קולנועי שלו ל"פורגי ובס" יצא ב־1959, בתקופת מאבקי שוויון הזכויות לתנועה האפרו־אמריקאית, הודה בעצמו שהאופרה תיארה "עולם שלא באמת קיים".
לברוא עולם אמיתי
ג'יימס רובינסון, שביים את הפקת האופרה החדשה, מודע היטב למטען הכבד שהיצירה נושאת, והשתדל מאוד לברוא עולם אמיתי. בריאיון טלפוני מניו־יורק עולה כי לדידו קטפיש רו היא בראש ובראשונה "קהילת מעמד פועלים שנאבקת בכל הדברים שקהילות מעמד פועלים מרקעים שונים נאבקו בהם לאורך השנים". הוא גם תיאר באוזניי את הדמיון שהוא רואה בין קטפיש רו לקהילות פועלים אחרות שאותן פגש בערים שונות בעולם. ובאשר לסטריאוטיפים? "כשמתייחסים לדמויות האלה כאנשים אמיתיים… כשמתייחסים אליהם בהרבה כנות ובהדרת כבוד, היצירה מתפרשת באופן שונה לחלוטין".
נראה כי עבודתו של רובינסון נשאה פרי. המבקרים אמנם שבים ומזכירים ש"פורגי ובס" הוא דיוקן של קהילה שחורה דרך עיניים של אמנים לבנים, וכי יש לאפשר ליוצרים שחורים להציג קהילות שחורות, אך רוב הביקורות משבחות הן את הזמרים בתפקידים הראשיים, המביאים רובדי עומק ורגישות לדמויות שהם מגלמים, והן את עבודת האנסמבל שתורם ליצירת קהילה אמיתית מלאת חיים.
זאת ועוד, הדי ההפקה של רובינסון הגדילו מאוד את הביקוש לצפייה בה עד כי המטרופוליטן, בצעד חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית שלו, הוסיף הופעות שלא נכללו בתכנון מוקדם. האופרה תוצג, אפוא, על במת המטרופוליטן עוד שלוש פעמים בפברואר.
בספרו "הגרשוינים ואני" כתב החוקר והזמר מייקל פיינשטיין ש"האופן שבו גרשוין משלב אלמנטים מוזיקליים ודרמטיים (ב'פורגי ובס', א"ש) הוא כל־כך מורכב ונבון עד כי נדרשו דורות לתפוס במלואו את גודל ההישג שלו". לדידו של פיינשטיין, היצירה היוותה הקדמה והשראה ליצירות רבות אחרות. "'סיפור הפרברים'… לא היה קיים ללא 'פורגי'", הוא כותב.
ייתכן שפיינשטיין צודק. בתוכניית הפקת המטרופוליטן החדשה כותבת הלן גרינוַלד כי לאונרד ברנשטיין, מלחין "סיפור הפרברים", היה סטודנט בהרווארד כשהוא ראה את "פורגי ובס", וסיפר ש"השתגע" ממנה. הוא קנה את ספר התווים ולמד אותו בעל־פה. בניגוד לוירג'יל תומסון, ברנשטיין העריך מאוד את כור ההיתוך שמגולם ביצירה, והבין איך הוא משקף את אמריקה עצמה. הוא אף כתב על זה בעבודת הגמר שלו בהרווארד. אבל נראה שלברנשטיין היה קשר רגשי עמוק ל"פורגי ובס". בריאיון טלוויזיה ב־1972, המלחין בכה כשהוא דיבר על היצירה. "אני לא יודע מה לעזאזל קרה לי", הוא ניסה להסביר. "הוא [גרשוין] פשוט נגע במשהו… אהבתי אותו כל־כך".
