הרעיון של קומדיה עם נאצים אינו חדש. למעשה, תת־הז'אנר הזה כבר הנפיק כמה יצירות מופת כמו "להיות או לא להיות", "הדיקטטור הגדול" ו"החיים יפים". כעת, גם "ג'וג'ו ראביט", סרטו החדש של טאיקה ואיטיטי, מנסה להיכנס למועדון – והכוונה היא לא רק למועדון קומדיות הנאצים אלא בעיקר למועדון יצירות המופת.
גיבור הסרט הוא ג'וג'ו בצלר, ילד גרמני בן עשר החבר בתנועת נוער נאצית לילדים בתקופת המלחמה. ג'וג'ו חי עם אימו בברלין, וכשיום אחד הוא מגלה כי היא מסתירה נערה יהודייה בעליית הגג, עליו להתחיל להתבגר וללמוד להתמודד עם העולם הטרגי שסביבו. הבמאי הניו־זילנדי הוא אחד השמות החמים היום בעולם הקולנוע, במיוחד לאחר שהפך את "תור: ראגנארוק" ללהיט ענק ומוצדק. ואם תהיתם, הקשר שלו ליהדות הוא דרך אמו בעלת השורשים היהודיים.
פחות או יותר באמצע הסרט, אומרת הנערה היהודייה אלזה לג'וג'ו: "אתה לא נאצי, ג'וג'ו, אתה רק ילד בן עשר שאוהב ללבוש מדים ולהיות חלק ממועדון". בכך היא למעשה מסכמת את הקונספט של הסרט על כל מורכבויותיו: עלילת התבגרות בברלין של שנות המלחמה המובאת מנקודת מבטו של ילד גרמני בן עשר – תמים, טוב לב ובעל דמיון פורה. כזה שעבורו "הייל היטלר" היא בסך הכול קריאת מורל מגניבה שמשתלבת בשיר פתיחה מקפיץ של הביטלס; שמאמין באמת שיהודים הם יצורים דמוניים שיכולים לקרוא מחשבות; שמחפש את האומץ שחסר לו אצל חברו הדמיוני היטלר (בגילומו של ואיטיטי עצמו שלא מצא אף שחקן אחר שהיה מוכן לבצע את התפקיד).
כל עוד הסרט נצמד לנקודת המבט של ג'וג'ו הוא מקסים וכובש, ומצליח להציע משהו רענן ואפילו מעורר מחשבה. אבל במקביל אליה ישנה גם נקודת מבט נוספת, חיצונית, והיא בעייתו העיקרית של הסרט. במקום להשתמש בנקודת המבט הזו כאנטיתזה לזו של ג'וג'ו – ממש כפי שהעולם הדמיוני שיצר גיבור "החיים יפים" עבור בנו התנגש ושיחק עם המציאות – ואיטיטי מערבב בה ריאליזם עם קומדיה ללא חוקיות או היגיון ברורים. התוצאה, גם אם היא משעשעת לעיתים, נותרת בעיקר מטרידה.
כך לדוגמה גאג חוזר בכיכובם של קבוצת קציני אס־אס שעניינו השתטות על חשבון קריאת ה"הייל היטלר". לא ממש ברור מה הלוגיקה כאן ומה אנו אמורים להרגיש בזמן צפייה בסצנה שבה רוצחים קרים ואכזריים, שעלולים ללכוד בכל רגע נערה יהודייה, גם מתנהלים כמו ליצנים במעין פרודיה עצמית. האם בניסיון למתוח את גבולות ההומור ואיטיטי עובר כאן איזה גבול של טעם טוב? זה לגמרי עניין של טעם אישי. אבל העובדה שהסרט פשוט אינו מספיק מצחיק או עמוק מעלה את השאלה האם כל המאמץ השנוי במחלוקת הזה היה בכלל כדאי. אפשר להעריך את ואיטיטי על האומץ שהוא מפגין בכמה סצנות, על קומץ רגעים חזקים ועל בימוי יצירתי, אבל בסופו של דבר "ג'וג'ו ראביט" הוא מקרה מצער של שלם הקטן מסך חלקיו.
