מלחמת העולם הראשונה. שני חיילים בריטים מקבלים משימה בהולה ומסוכנת: בתוך מספר שעות עליהם לחצות את קווי האויב ולהזהיר כוח בריטי לפני שייכנס למלכודת של הגרמנים. לאחר שנים בהן הקולנוע הזניח את המלחמה הגדולה, נראה כי לאחרונה ישנה התעוררות. בשנה שעברה יצא "הם כבר לא יזדקנו", הסרט הדוקומנטרי פורץ הדרך של פיטר ג'קסון, וכעת מגיע "1917" הווירטואוזי של סם מנדס שמצליח להעניק חוויה עוטפת חושים של השוחות, כפי שמעולם לא קיבלנו.
מנדס מושפע מסרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"להציל את טוראי ריאן" שבחרו בנרטיב של סרט מסע. המבט על המלחמה מוגבל לידע ולתובנות של הגיבורים בשטח ולאוסף המפגשים וההיתקלויות הנקרים בדרכם. אבל ההשפעה המרכזית מגיעה מ"דנקרק", שם הפך הבמאי כריסטופר נולאן את מרכיב הזמן לשחקן מרכזי. גם ב"1917" השעון המתקתק מורגש בכל רגע, אך בעוד המנגנון של נולאן היה מורכב ומתעתע, מנדס בוחר להדגיש את ממד הזמן באמצעות כלי אלגנטי בהרבה: ה"וואן שוט". יחד עם הצלם המבריק שלו רוג'ר דיקינס, יוצר מנדס חוויה של סרט שלם העובר בשוט אחד רציף. למעשה, השוט הזה הורכב מסדרה של שוטים בני תשע דקות שחוברו יחד בחיתוכים בלתי נראים, אך עדיין מדובר בהישג כביר שמציג כמה מרגעי הצילום הווירטואוזיים ביותר שנראו בשנה החולפת בקולנוע.
להישג הטכני הזה השפעה רגשית חזקה – מנדס מצליח לשאוב אותנו להתרחשויות באופן טוטאלי, וממש כמו הדמויות גם אנחנו חווים את התחושה מורטת העצבים שאין לאן לברוח. אף חיתוך לא ייקח אותנו פתאום למקום אחר, ירחיק אותנו מהסכנה או פשוט ידלג עליה בזמן. שתי סצנות זכורות במיוחד מדגימות היטב את עוצמת הכלי הזה. הראשונה מתרחשת בתוך אולם תת־קרקעי בשוחות הגרמניות הנטושות ומספקת חוויית אימה קלאוסטרופובית מצמררת. השנייה נעה בין חורבותיה של עיירה צרפתית, בזמן שפצצות התאורה הופכות את תנועת הצללים למחול שדים סוריאליסטי שממחיש את ההזיה הנוראה שהיא שדה הקרב. אבל הבחירה במראית עין של שוט אחד גם מעט מכבידה על הנרטיב: בשל המניעה מהאפשרות לחתוך ולדלג, ניכר לא פעם כי סצנות נמשכות מעט יותר מהדרוש או כוללות "שומן" מיותר שעריכה קלאסית כבר הייתה מזמן משליכה.
מנדס בוחר לאורך כל הדרך לצעוד בשולי הקרבות ולהתמקד ברגעים הקטנים – בתסכול שמביא עימו גלגל משאית התקוע בבוץ, בקושי לסחוב חבר פצוע, בשרירותיות של המוות וברגעים לא צפויים של אנושיות וחמלה. אבל קשה שלא לחוש שהייתה נדרשת כאן, אולי, גם איזו סצנת ראווה אחת. כזו שתיקח אותנו אל ליבו של קרב איום ותמחיש לנו, להציל־את־טוראי־ריאן־סטייל, זוועות קרב א־לה 1917. גם אמירה עמוקה באמת, כמו זו שמצליחים לזקק סרטי המלחמה הגדולים על טבע האדם, מוסריות ומהות המלחמה, מעט חסרה. בשל כך, לא בטוח אם "1917" ייכנס לפנתיאון סרטי המלחמה שרושמם עוד רודף אותנו גם שנים לאחר הצפייה – אבל זו עדיין יצירה ייחודית ונהדרת; סוחפת, מותחת ומרהיבה מתחילתה ועד סופה.
1917 בריטניה/ארה"ב 2019, במאי: סם מנדס, 118 ד'
