"השאלה הראשונה בפנקסי, מתחתה מתחתי קו עבה, כפול ומודגש, הייתה חדה", כתב העיתונאי הבכיר רפאל בשן בידיעה שהופיעה בעיתון מעריב ב־16 במארס 1962, "אדוני שר המשפטים… רציתי לדעת, באיזה בית כלא הכנתם את התאים לעיתונאים? ברמלה או במעשיהו? … והגברות האוחזות בעט, היכן תשבנה? בנווה תרצה? … ובכלל, האם כדאי לדעתך, אדוני, כי ליד מכונת הכתיבה של כל עיתונאי תהיה מוכנה ומזומנה מזוודה קטנה עם שתי חולצות, גרביים, מברשת שיניים, פיג'מה חמה ותריסר חפיסות סיגריות למען תהיה מזומנת כאשר ינקשו בדלת שליחי 'חוק לשון הרע'?"
כבר בסוף שנות החמישים החל חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה דאז ולימים שופט בית המשפט העליון, לגבש טיוטה של חוק איסור לשון הרע במטרה להחליף את החוק המנדטורי בנושא. אך כהן גנז את החוק מחשש לסערה ציבורית, ולא בכדי. כשהוגשה לבסוף הצעת החוק, בינואר 1962, עשו העיתונאים את הדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב: השחיזו עטים וכתבו מאמרי התנגדות לסעיפים בעייתיים רבים שמצאו בו.
לא סתם חשש בשן מן הכלא: בחוק נקבעו עונשי מאסר על "הוצאת דיבה בפני שני אנשים או יותר", וגם יכולת להורות על סגירת עיתון בעקבות פרסום בעייתי. התקדים של עיתון "קול העם" כמעט עשור קודם לכן, גם אם אותגר בבג"ץ, הראה כי ברצותה יכולה המדינה לנסות להורות על סגירת עיתון, אם הפרסומים בו אינם לרוחה.
באותן שנים שגשגה העיתונות המפלגתית, דבר שאילץ לא אחת את העיתונאים לבחור צד. בה בעת, בשנת 1950 רכש העיתונאי, איש האצ"ל לשעבר ופעיל השמאל הרדיקלי אורי אבנרי את השבועון "העולם הזה", ונהג לספק למדינה הצעירה סקופים וסקנדלים "בלי מורא ומשוא פנים", כפי שטבע העיתון בסיסמתו. הסיפורים הסנסציוניים הסעירו את הציבור והביכו את הפוליטיקאים ואת הגנרלים: רמיזה על פרשת לבון, כשעוד היה עליה איפול של הצנזורה הצבאית; חשיפת הטבח בכפר קאסם; "פרשת אלישבע", על אישה צעירה הסוחטת את משה דיין, ועוד. השבועון אף הרבה להתמקד במעללי השב"כ, "השין בית" כפי שנקרא אז, שזכה מעל דפי "העולם הזה" לכינוי המפוקפק "מנגנון החושך".
מושאי הסיקור כנראה לא נותרו אדישים: אורי אבנרי הותקף, פיצוץ אירע בבית הדפוס של השבועון ואחד מכתבי השבועון נחטף למשך יממה. גם דוד בן גוריון תיעב את "העולם הזה", ונהג לכנותו: "השבועון המסוים". ואכן, העיתון ליווה בביקורתיות משולחת רסן את מה שזיהה כתחלואי השלטון ההגמוני של מפא"י. לכן, כשחוק לשון הרע החל להתגלגל חש אבנרי כי מדובר בחוק אישי כנגד מפעלו העיתונאי.
ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר: "כשקוראים את החוק בלי הפסיקה שבאה בעקבותיו, מקבלים את הרושם כי החוק מעדיף את הזכות לשם טוב באופן משמעותי על פני הזכות לחופש ביטוי. הייתה תחושה שמלכתחילה החוק יוצר איזון לרעת התקשורת"
"לא מצא חן בעיניי שהעסקנים מאתמול הפכו פתאום ל'שרים'", תיאר אבנרי ב"אופטימי", האוטוביוגרפיה שלו שפורסמה ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים. "תואר שנראה לי רברבני ונלוז – עם דירות שרד, מכוניות שרד ונהגים. פתאום נוצר פער מעמדי בין העילית הפוליטית־כלכלית לבין כל האחרים. במדינה השתררה אווירה שהייתה רחוקה מזו של החטיבות הקרביות… פסלנו את כל הדגם של המדינה הבן־גוריונית, והצבנו במקומו דגם שונה לחלוטין… אבל נקודת המוצא שלנו הייתה חיובית, ולא שלילית. התנגדנו למציאות הקיימת מפני שראינו בעיני רוחנו מציאות אחרת".
ב"דבר", העיתון של מפא"י, דווקא ידעו להסביר למה חוק לשון הרע נחוץ. העיתונאי יואל מרקוס, לימים איש "הארץ", כתב בו ב־1 במארס 1962: "כוונת החוק למעשה היא להגן על הדמוקרטיה מפני ההפקרות … בטאונים אחדים ובראשם 'השבועון המסוים' פיתחו במשך השנים שיטה של הנחתת מהלומות 'מתחת לחגורה' על ידי פרסום סיפורים 'מאחורי הקלעים' נגד השלטון, ראשיו ומשרתיו ונגד 'המשטר המפלגתי'".
העיתונאי שלום רוזנפלד, ממייסדי מעריב ולימים עורך העיתון, אף בחר להגג על החוק וסכנותיו בשיר שפורסם בפורים באותה שנה בעמוד בעיתון שעוצב ברוח מגילת אסתר. כך נכתב בין השאר: "בתוקף חוק זה מצווה היא: / לא לכתוב ולא להכתיב, / לא לרמוז ולא להדליף / לא לדבר ולא להרהר/ לא לבקר ולא לשדר / לא לצטט ולא לצייר / לא לשרטט ולא לספר / לא לדעת ולא להודיע / לא לשמוע ולא להשמיע / אלא הודיה וקילוסים / תשבחות ופרכוסים / לאח הגדול שעינו פקוחה / ולאחים הקטנים מאותה משפחה".
כשבן גוריון מחא כפיים
חוק איסור לשון הרע מדגיש כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו, לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". פרסום יכול להיות "בעל פה, בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
"הזכות לשם טוב היא אחת הזכויות החשובות ביותר לאיכות החיים האנושית", אומרת תהילה שוורץ־אלטשולר, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומחברת קודים אתיים לגופי תקשורת. "לאדם שדמו נשפך על גבי העיתון יכול להיגרם נזק אישי, משפחתי וכלכלי לשנים, ולא בכדי במקורות שלנו נכתב: 'טוב שם משמן טוב'. אך כשקוראים את החוק בלי הפסיקה שבאה בעקבותיו, מקבלים את הרושם כי החוק מעדיף את הזכות לשם טוב באופן משמעותי על פני הזכות לחופש ביטוי. לפי החוק מאוד קל להוכיח פגיעה, וכך חובת ההוכחה נודדת לתקשורת. על כן הייתה תחושה שמלכתחילה החוק נוטה לרעת התקשורת. בתי המשפט, ברצותם להגן על הזכות לחופש הביטוי, בעיקר של העיתונות החוקרת, עיקרו את החוק מתוכן על ידי הרחבה וחיזוק של ההגנות".
ואכן, לימים יהיה השופט מאיר שמגר, שהלך השנה לעולמו, לשופט הבולט בכך שבפסיקתו בהקשר לחוק איסור לשון הרע נתן רוח גבית דווקא לחופש הביטוי, וראה בה זכות יסוד, בעיקר בכל הנוגע לסיקור של רשויות השלטון, ובלבד שהדבר נעשה בתום לב. הוא הסביר זאת, גם אם היה אז בדעת מיעוט, בפסק הדין התקדימי שניתן בתביעת לשון הרע שהגישה חברת החשמל כנגד עיתון הארץ בשנת 1977. התביעה נסבה על מאמר דעה בנושא רכב שרד של מנהל חברת החשמל דאז, שחברת החשמל, על פי השמועות, לא רצתה למכור, אלא להרוויח זמן עד שיפסיקו להתעניין בו מבחינה ציבורית.
השאלה האם מדובר בדעה של הכותב או שמא בעובדות שהתבססו על ידע היא שעמדה במרכז המשפט. שמגר כתב בעניין: "אם יחשוש האזרח כי כל אי דיוק עובדתי, ככל שיהיה פעוט וקל ערך, עלול לסבכו בהליכים משפטיים, וכי כל ספק העולה מנוסח הדברים יפורש לחומרה, הרי ייפול עליו מוראם של אלה השולטים במשאבים בלתי מוגבלים מכספי הציבור כדי לנהל את משפטיהם, הוא לא יהין למחות והביקורת תוחנק בעודה באיבה".
כך או כך, שני משפטי דיבה הסעירו את הציבור הישראלי בשנות החמישים, ונודעו כמשפטי ראווה שהשפילו יותר את התובעים מאשר את העיתונאים שנתבעו. המשפט הראשון הוא משפט קסטנר, שבמסגרתו הוגש, ב־1952, כתב אישום פלילי כנגד העיתונאי מלכיאל גרינוולד, לאחר שפרסם כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים. גרינוולד יצא ממשפט זה בנזק קל בלבד, ובפסק הדין נכתב כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן". לאחר המשפט נרצח קסטנר, המדינה ערערה על פסק הדין ובית המשפט העליון פסק כי קסטנר לא שיתף פעולה עם הנאצים. הגם שמצא פגם בהתנהגותו של קסטנר בימי מלחמת העולם השנייה, קבע בית המשפט כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה".
משפט מתוקשר נוסף נקשר בשמו של עמוס בן גוריון, בנו של ראש הממשלה, שהיה קצין בכיר במשטרה. בן גוריון הבן הגיש בשנת 1957 תביעה כנגד ראשי ארגון בשם "שורת המתנדבים", בהם אליקים העצני וחנן רפפורט, בשל פרסום בחוברת שבו טען הארגון כי בן גוריון קיים קשרים בלתי הולמים עם אנשי עסקים, תוך ניצול מעמדו במשטרה. במהלך המשפט התבררו דפוסי עבודה בעייתיים בצמרת משטרת ישראל, ומפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשה נגזר הצורך בקביעת מגבלות על שימוש בכוחה של המשטרה ובשררה של אנשי ציבור. "העולם הזה" סיקר בהרחבה ובלהט את שתי הפרשיות, כשהוא נוקט קו אנטי־ממסדי.
אבנרי הופתע בשנת 1958 מעלייתו של מחזה בתיאטרון ב"הבימה" שנשא את השם "זרוק אותו לכלבים". המחזה, שכתב יגאל מוסינזון, הביא את סיפורו של עיתונאי שמוכר את נשמתו לאיש עסקים ומוכן לפרסם הכפשות על איש עסקים אחר. בשורות הראשונות של האולם ישבו בכירי השלטון, בהם בן גוריון, שלא נודע בחיבתו לתיאטרון, ומחאו כפיים בהתלהבות.
באותם ימים נטען כי השלטונות הם שהזמינו את המחזה כתגובת נגד לאבנרי ולעיתונו. הנוגעים בדבר מיהרו להכחיש כל קשר, אך העיתונות פרסמה ביקורות קטלניות כנגד המחזה והוא לא האריך ימים על הבמות. בכירים בשלטון, כולל השב"כ, אף עמדו מאחורי הוצאתו של שבועון מתחרה בשם "רימון". בכך קיווה ראש השב"כ, איסר הראל, לייבש בהדרגה את "העולם הזה". אך גם "רימון", כמו ההצגה, לא שרד על בימת התקשורת.
גם החיסיון בסכנה
חוק לשון הרע במתכונת שהוגשה בשנת 1962 הדגיש לא רק את היכולת שלו להורות על סגירת עיתון בעקבות פרסום של לשון הרע ואת האפשרות למאסר עיתונאים, אלא גם הטיל את האחריות על הפרסום לא רק על הכתב, על העורך ועל העיתון, אלא אפילו על בית הדפוס ועל מי שמוכר את העיתונים. לשון הרע על מדינת ישראל שפרסם אזרח ישראלי בחו"ל, נקבע בחוק, תחשוף אותו לתביעת דיבה בישראל. טענת "אמת דיברתי" שהגנה על העיתונאים עד אותה נקודה כבר לא הספיקה: היה על העיתונאי להוכיח שהיו בידיו את כל הראיות לאמת, ושאכן בפרסום יש עניין לציבור ושאינו חורג מהנדרש. החוק גם הגביל את היכולת של עיתונאי להביע דעה על אדם בתפקיד ציבורי רק למה שנדרש וסביר, לא יותר.
"השאלה הניצבת בפני המחוקק המודרני היא מהו המחיר שיכולה חברה דמוקרטית לשלם תמורת ביעור הנגע הזה של לשון הרע?", כתב שלום רוזנפלד במעריב ב־2 במארס 1962, "האם צריך המחיר להיות הפקרת זכויות היסוד של האזרח? הצריך המחיר להיות סתימת הפה? מתן חסינות למשרתי ציבור מפני ביקורת הוגנת, אף שלעיתים היא מכאיבה ופוצעת? מתן היתר בעקיפין לשלטון לעשות מעשיו בהסתר, מבלי שתהיה עליו אימת העין הפקוחה של האזרח שולחו? העדפת הנוחיות האדמיניסטרטיבית של הביורוקרט על פני מצוות הזהירות במעשיו ובמחדליו? … מוטב שהממשלה תעשה חסד עם עצמה ועם שמה הטוב של מדינת ישראל ותיקח את הצעת החוק בחזרה. המלחמה בלשון הרע איננה מצדיקה, בשום תנאי, חוק רע".
מהחוק גם השתמע כי חיסיון המקורות, ליבת העבודה העיתונאית, מצוי בסכנה, שכן גם מי שמסר לעיתון את המידע הפוגעני יהיה חשוף לתביעת הדיבה. "היהיה פירוש הדבר שהעיתון חייב מעתה גם לגלות את מקור האינפורמציה שלו?", תמה רוזנפלד. "אם יתקבל סעיף קטלני זה, אולי יהיה בו להרתיע אנשים טובים וישרים מלהפנות תשומת ליבו של העיתון למעשים שלא ייעשו ולפגעים למיניהם. אך אם המחוקק משלה את עצמו שבדלת אחורית זו יצליח לבטל אל הפריווילגיה הבלתי כתובה (והבלתי מוגנת עדיין בחוק) של העיתונאי שלא לגלות את מקורות האינפורמציה, סופו להתאכזב מרה".
בעניין חוק לשון הרע התפלמסו בעיקר עורכים ועיתונאים בכירים. עיתונאים שרק החלו את דרכם באותם ימים אומרים כי הם היו עסוקים בהישרדות ובביסוס מעמדם בתחום, ופחות חשו את חרב החוק מתהפכת מעל ראשם. כזה הוא העיתונאי הוותיק עוזי בנזימן, לימים עיתונאי בכיר בהארץ ומייסד העיתון והאתר העין השביעית.
בנזימן החל לעבוד בעיתון הארץ בשנת 1965, השנה שבה נכנס החוק לתוקפו. לימים, חוק לשון הרע יהפוך לסיבה ממשית לדאגה ולטרדה בעבורו, כשנתבע, יחד עם העיתון, על ידי אריאל שרון. אך אחת מהעבודות הראשונות של בנזימן בעולם העיתונות הייתה חצי משרה בעיתון חרות. בנזימן: "לא רציתי לכתוב בשמי כדי לא להיות מזוהה פוליטית, למרות שאני בא מבית רוויזיוניסטי, עד כמה שזה אולי יישמע מוזר. למרות שמדובר בעיתון מפלגתי מובהק, אני לא יכול לומר שהרגשתי באופן חריף סוג של ציפייה מפלגתית או אידאולוגית מהכתיבה שלי, ואני אומר את זה לשבחם. כשעברתי לכתוב בעיתון הארץ והחוק נכנס לתוקפו, אני לא יכול להגיד שאני זוכר תדרוך של העורך הראשי שאומר לי: 'אתה מתחיל לכתוב אצלנו, אז תיזהר', אך היה בתודעה שלי שיש חוק לשון הרע. זה כל הזמן מלווה, לא רק כי אתה שואף לכתוב אמת, אלא גם כי אתה ירא מפני תביעה אפשרית".
גם הגופים המייצגים את העיתונאים יצאו בהודעות פומביות המגנות את החוק. ועדת העורכים הקימה במארס 1962 ועדה שתנסה למנוע מהכנסת לקבל את החוק, ובה היו חברים, בין השאר, העורכים הראשיים של העיתונים הגדולים. יו"ר אגודת העיתונאים, מיכאל אסף, צוטט כאומר: "לא מזמן הסתערו על הדמוקרטיה הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם ומתנגדי הקומוניזם … וגם כיום יש המסתערים עליה. חלילה לנו מלתמוך בהחלשת מכשירי הדמוקרטיה בעוד שעלינו לחזקם".
גם עיתונים מובילים ברחבי העולם הזהירו במאמרי מערכת שלהם מפני חוק לשון הרע הישראלי, ואזהרותיהם סוקרו באופן בולט בעיתונות בארץ. "זו הפיכת עיתונים לביטאונים ממשלתיים מלחכי פנכה, רק אלה שיש להם מה להסתיר זקוקים לדיכוי כזה. הוושינגטון פוסט הביע היום את התקווה כי העם בישראל יתנגד להצעת החוק הממשלתית בדבר פיקוח על העיתונות", צוטט בעיתון חרות ב־13 במארס 1962. הגרדיאן צוטט כאומר כי "חוק לשון הרע יחניק ביקורת בריאה". הסעיף הנוגע לאזרח ישראלי שיכול להישפט על שהוציא שם רע למדינה נתפס כאיום ישיר על כתבי החוץ, שכתבו בגילוי דעת שהוציאו כי "הצעת החוק קובעת עריכת משפטים חשאיים ומתן פסקי דין סודיים לפי רצון בית המשפט. קבלת חוק זה תשים לאל כל אפשרות דיווח הוגן וריאליסטי על הנעשה בישראל".
שביתת העיתונים
קשה לומר שהממשלה נותרה אדישה לזעקות העיתונאים, ולסקנדל שנדד גם אל מעבר לים. ב־1 במארס 1962 פורסם בדבר כי היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, אמר כי הוא "מוכן להאזין לכל הצעה שתבטיח הגנה יעילה מפני השמצה ולא תפגע במלוא הנימה בחופש העיתונות". באשר לסעיף 9 בחוק, שדיבר על היכולת לסגור עיתון, אמר האוזנר כי הוא "סומך על שיפוטם של שופטי ישראל שלא יסגרו עיתונים בשל כל עברה קלה". יחד עם זאת הודה האוזנר כי "מבחינה תיאורטית, לפחות, מסמיך החוק המוצע את בית המשפט לסגור עיתון אפילו לצמיתות".
גם שר המשפטים, דב יוסף, הסכים לדחות את הופעתו בכנסת בנוגע לחוק עד לאחר קיום פגישה עם ועדת העורכים. באותו ריאיון שנתן לרפאל בשן, אמר יוסף: "אני משתומם, אך אנשים לא מבחינים בין ביקורת לבין לשון הרע. אין שום דבר בחוק הזה אשר מונע ביקורת מלאה על הממשלה ועל האנשים … אם יש מה לתקן בהצעת החוק הזאת – אנחנו נתקן את זה. אני חוזר ומדגיש: זה לא חוק נגד העיתונות, זהו חוק נגד השמצה! עיתונאי ועיתון שאין להם עניין בהשמצה, ואני סבור כי כלל זה חל על רוב העיתונים במדינה – אין להם מה לפחד! … מי שמציג את הבעיה כאילו מישהו רוצה לשים מנעול על פיה של העיתונות־ טועה ומטעה!"
החוק עבר בכנסת ביולי 1965. אבנרי, כמי שהסיק כי הביקורת של יוסף כוונה בעיקר כלפיו, לא התכוון לשבת בצד: הוא החליט שהוא רץ לפוליטיקה. בגיליון העולם הזה מיום ה־28 ביולי 1965 פורסם מכתב מקורא, שנוסח בעזרתו של אבנרי, ומפציר בו להקים מפלגה חדשה. הקטע האחרון של המכתב נשא את הכותרת, שהפכה לסיסמת המבצע כולו: "לכנסת או לבית הסוהר!". כלומר: עורכי העולם הזה חייבים להגיע לכנסת כדי לרכוש חסינות פרלמנטרית, אחרת יביא החוק החדש לכליאתם. חברי העיתון אף קיימו הפגנה מול הכנסת כשעל חולצותיהם פס שחור שמרמז על אבל על מותו של חופש העיתונות. אבנרי הקים את הרשימה "העולם הזה־כוח חדש" ואכן נכנס לכנסת, כאשר העולם הזה המשיך לצאת עוד שנים ארוכות.
אך באותם ימים, גם אחרי שחוק לשון הרע עבר בכנסת, העיתונאים עדיין סברו שמדובר בחוק דרקוני. בלחץ הסקנדל שהתחולל מעל גבי העיתונים התכנסה הכנסת לדיון מיוחד בעת פגרה כדי לדון באפשרות לתקן את החוק. בישיבה ב־1 בספטמבר 1965 עמד ראש הממשלה, לוי אשכול, על החריגות שבקיום דיון נוסף על חוק שכבר עבר בכנסת, וזאת מבלי שנבחן על ידי בית המשפט. "כעת, חברי הכנסת, ברצוני, קודם כל, להפריך את הרושם אשר משתדלים ליצור בציבור – ובכל אופן, הכלים לכך לא מעטים, זו כבוד הוד מעלתה העיתונות בעצמה, כי החוק הזה נדון בכנסת בחיפזון ונתקבל בחיפזון. נהפוך הוא, חברי הכנסת, מעטים החוקים אשר זכו לטיפול כה רב ומעמיק כמו החוק הזה. דומני שהמשיגים על החוק והמציעים הנכבדים, גם הם סיפרו והזכירו זאת", אמר אשכול בישיבה.
אשכול הציע באותה ישיבה להקים ועדה בראשות השופט אלפרד ויתקון כדי לדון בסעיפים הבעייתיים כביכול. אך באותה עת הגיעה מחאת העיתונאים לנקודת רתיחה, וב־16 בנובמבר 1965 שבתה התקשורת במדינת ישראל ליום אחד. באותו יום עיתונים לא נדפסו ותחנות רדיו שמרו על דממת אלחוט. יום קודם לכן פרסמו המערכות מודעות בולטות בעיתוניהן והתריעו בפני הקוראים שביום למחרת לא יקבלו את העיתון.
ועדת העורכים התנגדה לשביתה, מכיוון שהוועדה שמינה אשכול לבדיקת החוק טרם סיימה את עבודתה. גם אשכול פנה במכתב אישי למנהל האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל כדי לבטל את השביתה, אך לשווא. ועדת ויתקון סיימה את עבודתה בדצמבר 1965, והמליצה על שורת הקלות בחוק. רק חלקן נכנסו לתוקף בחוק המחודש, שאושר סופית באוגוסט 1967.
בגלל 34 מילים
כדי לעמוד על מה שחווה עיתונאי שמוצא את עצמו מול תביעת דיבה, מספר בנזימן מה עבר עליו כשנתבע עם עיתונו בשנת 1991 על ידי אריאל שרון, באחת מתביעות הדיבה המפורסמות בתולדות המדינה. בנזימן פרסם ב־17 במאי 1991 טור שבועי בעיתון הארץ. הטור כלל לא עסק במלחמת שלום הגליל, אך 34 מילים מתוכו גרמו לשרון להגיש נגדו תביעת דיבה: "במילים אחרות, מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו, אבל הוא אינו רוצה להסתיר מאחורי גבו הרחב של שר הביטחון שלו את אחריותו האישית של ראש הממשלה למלחמה, לתהפוכותיה, לתוצאתה ובעיקר למחירה".
עוזי בנזימן: "לא הייתי הראשון שכתב ששרון שיקר, אבל כתבתי על שרון באותם ימים ללא הרף דברים קשים מאוד, בעיקר סביב המו"מ לשלום עם המצרים, אז הוא רצה לבוא איתי חשבון. היום היו קוראים לזה תביעת השתקה"
"כששרון הגיש את התביעה, חוויתי את הקושי העצום לתרגם לשפה משפטית את האמת העיתונאית", משחזר בנזימן. "כדי להוכיח 'אמת דיברתי' הבנתי שיהיה עליי למצוא עד שראה במו עינו סיטואציה שבה שרון משקר לבגין. בצד אנשים שמצאתי וסייעו במשפט, את האיש הכי מתאים מצאתי כבר אחרי שהמשפט הסתיים. בפועל, כבר בהליך הראשון שהתנהל, אמר השופט ורדי זיילר לשרון כי על התביעה להתמקד לא בכך שבגין ידע, אלא בעצם השאלה האם שרון רימה, ושיהיה עליי להוכיח שאכן כך.
"לא הייתי הראשון שכתב ששרון שיקר, אבל אני כתבתי על שרון באותם ימים ללא הרף דברים קשים מאוד, בעיקר סביב המו"מ לשלום עם המצרים. הוא הקים את התנחלויות הדמה בסיני ברגעים קריטיים של המו"מ, הוא יזם התנחלויות בגדה ברגעים שהיו מאוד לא נוחים לסאדאת. כתבתי על כך והצקתי לו בכתיבה שלי, אז הוא רצה לבוא איתי חשבון. היום היו קוראים לזה תביעת השתקה. אני מאמין שהוא חשב שיהיה לי קשה להוכיח שבגין ידע, וכך אני אפסיד במשפט ואז הוא ייאחז בזה ויאמר: 'כל מה שכותבים עליי על איך שהתנהגתי במלחמת של"ג לא נכון, הנה, בנזימן הפסיד במשפט'".
אך בנזימן, יחד עם עורך הדין של עיתון הארץ, מיבי מוזר, הביאו עדויות אישיות ונסמכו גם על דברים שאמר בגין לבני משפחתו שיכלו לרמז על כך שלא ידע על התרחבותה של המערכה במלחמת לבנון. הם פנו במכתב לבגין עצמו, שכבר היה ספון בביתו, ולא זכו למענה. מאוחר יותר נפטר בגין, בעוד המשפט מתנהל. הרגע הקשה ביותר במשפט היה כששרון החליט למשוך את התביעה, ובנזימן, בתגובתו מעל גבי העיתונות, אמר שחבל שכך לא יזכו לברר את האמת על אודותיו של שרון, מה שגרם לשרון לשוב ולחדש את התביעה.
בנזימן: "לא ישנים טוב לפני דיון משפטי, מתוחים מאוד, יש אולי אנשים יותר חסינים ממני, יותר ציניים, לי היה קשה. בתביעות דיבה החשש הוא לא מפני ענישה, אלא כי התביעה עלולה לפגוע במוניטין המקצועי שלי. את מי שטוען שהוצאתי את דיבתו רעה אני תופס כמי שמוציא לשון הרע על התפקוד המקצועי שלי.
"היה מאוד קשה להביא עדויות של אנשי צבא. אתה פונה אליהם ומגלה שכולם פחדנים, ושאיש לא רוצה לשתף פעולה: רמטכ"לים, אלופים, פוליטיקאים. יש כנראה מין קוד של אחוות לוחמים, ושרון גם היה באותה העת איש פוליטי נוכח. אני מאוכזב מחוש האזרחות של האנשים האלה, שלא השכילו להבין שמדובר בתופעה ממארת. גם כיום, בהתנהלותו של ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, ישנם אלמנטים ממאירים שכאלה שמחלחלים מהצמרת עד לשורשים".
בית המשפט המחוזי הכריע לטובתם של הארץ ובנזימן, וקבע כי נתגלעו בקיעים בגרסתו של שרון. אך שרון ערער לבית המשפט העליון. זה לא הפך את החלטת הערכאה המשפטית שלפניו, אך קבע כי אל לו לבית המשפט לשפוט במקרים היסטוריים כגון אלה, ומספיקה העובדה שבנזימן כתב את הדברים בתום לב.
נגד ההשמצות
בשנים האחרונות מדברים על ניסיונות להרחיב את חוק איסור לשון הרע, אם על ידי כך שנטל ההוכחה יוכבד עוד יותר על העיתונאים, או שיושת פיצוי של 300 אלף שקלים לתובע בלי הוכחת נזק. במקרים רבים הניסיונות הללו הם תוצאה של תביעת דיבה זו או אחרת שמתבררת באותם ימים. בעידן של רשתות חברתיות, לא מעט טקסטים יוצאים לאור ללא עין של עורך שעוברת עליהם, וגם אלו חשופים לתביעות לשון הרע.
בין מגישי תביעות הדיבה בשנים האחרונות מצויים גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשתו ובנו. "תביעות הדיבה שמגישה משפחת נתניהו לפעמים הן תביעות השתקה, לפעמים תביעות קטנוניות, אך לעיתים אלו תביעות צודקות", סבור בנזימן. "אני חושב שלאורך השנים היו לא מעט מקרים שבהם התקשורת רדפה את נתניהו ואת אשתו שלא בצדק. היו עיתונאים מסוימים בעלי פרופיל תקשורתי מכובד שנטפלו אליו וכתבו גם דברים לא נכונים. זה חלק מההסבר לאובססיה שהוא פיתח נגד התקשורת, שהובילה אותו לאיפה שאנחנו נמצאים היום.
"החוק היה דרקוני מדי, והוא דרקוני גם היום, בעיקר בגלל שאין חוק שמגדיר מיהו עיתונאי ומהן הזכויות והחובות שלו. חוק לשון הרע בא להגן לא רק על איש ציבור מפני פרסום, הוא גם בא להגן על שמו הטוב של האדם הפרטי כשמישהו אחר משמיץ אותו, ובמובן זה מדובר בחוק לגמרי צודק. אך בפועל, כמה משפטי דיבה יש בין אזרח לרעהו או ליריבו? מעטים מאוד. משפטי דיבה עולים על הפרק כשאנשים רבים נחשפו לאמירה וכשמושא הדיבה הוא איש ציבור. אני חושב שלגיטימי מצד אנשי ציבור להגיש תביעות דיבה ולהגן על שמם הטוב, וישנן פעמים שעיתונאים טועים או מפרסמים בזדון".
שוורץ אלטשולר: "במסע שאני עשיתי בשנתיים האחרונות עם כתיבת תקנונים לגופי תקשורת ותקנון מחודש של מועצת העיתונות, שמתי דגש רב על תיקון טעויות. כמובן שעוד קודם לכן חשוב שהעיתונאי יברר עד כמה שהוא יכול את העובדות ויסתמך על יותר ממקור מידע אחד, במיוחד כשמדובר בשמו הטוב של אדם.
"כשאני מנסחת תקנונים שכאלה, חוק איסור לשון הרע עומד כל העת לנגד עיניי כאחד הדברים שיוצרים את הגבולות של חופש העיתונות. ובה בעת, בשנים האחרונות לא חסרים מקרים של תביעות השתקה של אישים וגופים חזקים שרוצים להשתיק מבקרים ואקטיביסטים. קל להם לתבוע בגלל הדרך שבה החוק מנוסח, והעובדה שקל מדי לבסס פגיעה ומיד עובר הנטל לעיתונאי הנתבע. על כן המלצתי שאחד הדברים שיאפשרו את שרידותה של העיתונות החוקרת בישראל הוא הקמת קרן למימון הוצאות המשפט בתביעות דיבה".
34 מילים בלבד וחוק אחד הם אלה שסיבכו את בנזימן עם אריאל שרון. כשהוא נשאל האם הוא מתחרט בדיעבד על כאב הראש שגבה ממנו ההליך המשפטי הארוך והמפרך, הוא משיב: "אני לא מתחרט בכלל. למרות כל התלאות שחוויתי, זה אחד הדברים הגדולים שקרו לי בעבודתי העיתונאית. אני חושב שבעיקר את זה יזכרו לי. לא יזכרו לי את המאמר שניבא ששרון הולך לנהל מלחמה גדולה בלבנון. כל עיתונאי סוחב את שק הסקופים שלו, אני ודאי אזכר כזה ששרון תבע אותו בתביעת לשון הרע. אני מקווה שיזכרו גם שניצחתי בה".
