כל חובב מוזיקת רוק שאי פעם האזין לשיר של הלהקה הקנדית Rush עבר תקופה בה חלם להיות ניל פירט. עם סגנון ייחודי, מקצבים מורכבים ומערכות תופים כל כך גדולות שהיה כמעט בלתי אפשרי לתפוס אותן בפריים אחד – המתופף האגדי, שמת בשבוע שעבר מסרטן המוח והוא בן 67, הטביע את חותמו על הז'אנר. לתיפוף שלו היה כוח, הייתה בו אנרגיה בלתי-ניתנת-לחיקוי שהעניקה למוזיקה החדשנית של "רָאש" סאונד ייחודי.
בזמן שרוב להקות שנות השבעים התמקדו בגיטרות, בקלידים, ובשלל אפקטים אקסצנטריים יותר על מנת למצוא סאונד חדש ושונה, לראש היה את פירט. התיפוף של פירט לבדו הספיק כדי להפריד אותם מהרוב המוחלט של להקות הפרוג-רוק והמטאל של אותן שנים.
נסו להאזין לשירים כמו "טום סוייר", "ליימלייט" או "סאבדיווישנס" בלי לעצום עיניים, להניע את הראש ולתופף באוויר. מוזיקאים אגדיים עוד ממשיכים להתפעל מהכישרון העצום של פירט במלודיה YYZ, שהתיפוף בה הוא מהמורכבים בהיסטוריה של הרוק. שוב ושוב, במשך 35 השנים האחרונות, הוכיח פירט שיכולותיו מציבות אותו ברף העליון של עולם התיפוף.
מרשימות ככל שיהיו יכולותיו הטכניות של פירט, הן אינן הסיבה העיקרית להפיכתו לדמות מיוחדת כל כך בהיסטוריה המוזיקלית. בנוסף לתפקידו כמתופף, פירט גם כתב את מרבית שירי הלהקה, ושם התגלה ייחודו האמיתי. המילים שהעלה על הדף היו ישרות, כנות ואידיאליסטיות עד כדי תמימות, ובעידן בו שאיפתה הגדולה של כל להקה הייתה רק להיות "מגניבה" יותר מחברתה, השירים שכתב פירט התבלטו. אפשר לדמיין את ניל פירט של שנות השבעים והשמונים מופיע בכנס של 'זהות' או תנועה ליברלית אחרת בת ימינו, חדור רעיונות שספג מקריאה סקרנית של מקורות פילוסופיים שונים.
בין מקורות ההשראה של פירט ניתן למצוא את ספריה של איין רנד, שכתב שירים בהשפעתם, במישרין או בעקיפין. כך למשל האפוס של ראש, "2112", מתאר אדם החי בעולם עתידי המנוהל בטוטליטריות מוחלטת על ידי כמריה של כת לוגית, והאלילים להם הם סוגדים הינם מחשבי ענק. גיבור השיר מוצא גיטרה, ודרך צליליה מתחיל להבין את הטוב והיפה שבעולם, אך נתקל בהתנגדות עיקשת מצד הכמרים לרעיונותיו החדשניים (או, שמא, הישנים) על אסתטיקה ויצירה.
השיר, שמתפרס על פני למעלה מ-20 דקות ומחולק למספר מקטעים מוזיקליים, חושף הן את כמיהתו ליצירה והן את סלידתו מכול מסגרת שאינה מעניקה לבני האדם את החירות להגשים את חלומותיהם.
כמו ליברטריאנים רבים, הפך פירט ריאליסטי עם השנים, ובראיונות נדירים בשנותיו האחרונות היה צוחק על האידיאליזם הטהור שבער בו בצעירותו. אולם לא רק הרצון לחירות השפיע על כתיבתו, אלא גם תהיות על אהבה, משפחה ופרסום שנלווה להצלחה. מכיוון שהשירים שלהם עסקו בנושאים "סאחיים", ראש מעולם לא נחשבה ללהקה "מגניבה".
השיר ליימלייט – שלווה רבות משייקספיר – עסק ברצונו העז של פירט להישאר אדם פרטי. ואכן במהלך הקריירה המוזיקלית שלו, ברח פירט מפרסום כמו מאש, ומיעט להיפגש עם מעריצים בשל העובדה הפשוטה שלא הכיר אותם, וחש לא בנוח עם האהדה העצומה שכוונה כלפיו.
בריאיון למגזין "רולינג סטון" לפני ארבע שנים, הגדיר פירט את הרוח שליוותה את כתיבתו: "התחלתי את הקריירה שלי בשאיפה לא לאכזב לעולם את עצמי הצעיר, חדור האידיאלים. לא לבגוד באותם עקרונות. לא להשתחוות בפני אף אחד. לעולם לא אוכל להתפשר על כך".
האתוס הזה הפיח חיים במוזיקה של ראש ועם לכתו של פירט, איבד עולם המוזיקה את אחד מגדולי קולותיו.
בפעם הבאה שיש לכם עשרים דקות פנויות הפעילו את "2112", השענו לאחור, ותנו למוזיקה לעשות את שלה. אני מבטיח לכם שלא תתאכזבו.
