"הכל בגלל רוזי" הוא ספר שלישי בסדרה בה הסופר גרהם סימסיון מתאר את התמודדותו עם תסמונת אספרגר, אבל הוא גם ספר על התמודדות עם שונות חברתית, הוא ספר רגיש וחכם על הורות. דון ורוזי מקבלים התראות חוזרות מבית הספר על כך שבנם האדסון מתנהג שונה מחבריו, ומתבקשים לשלוח אותו לאבחון אוטיזם. דון יוצא משם לסדרת התייעצויות שבה הוא מנסה להחליט האם תיוג מועיל או מזיק, האם חשוב יותר ללמד את הילד מיומנויות חשובות לחיים או לתת לו אהבה וביטחון במי שהוא, והשאלה המסקרנת מכולן – האם האדסון בכלל אוטיסט, ואיך יודעים?
כדי לשכנע את בית הספר שהאדסון הוא נוירוטיפוסי (כלומר, לא אוטיסט), דון עורך רשימה של כל המיומנויות החשובות, ומלמד אותן את האדסון אחת־אחת: רכיבה על אופניים, אמירת שלום, רכישת חברים, תפיסת כדור, חינוך מיני, תיפוף לפי הקצב ואפילו דיג. את כל המיומנויות האלה דון למד בעצמו עם הזמן, ולא תמיד בדרכים אופטימליות או נעימות. דון לא מתקשה בעריכת הרשימה הזו, ככל הנראה כי הוא האדם הכי דומה להאדסון בעולם, הן בגלל התכונות שהוריש לו והן בגלל התכונות שלימד אותו מחייהם המשותפים, וברור שהוא האדם המתאים למשימה. אבל ככל שהאימונים מתקדמים, דון נזכר בניסיונות של אביו ללמד אותו מיומנויות לחיים, ועולים בו כל הרגשות השליליים שהוא חש כלפיו מאז. הוא חושש שהוא מאלף את בנו, ושהילד משתתף בתהליך רק כדי לרצות את אביו.
במקביל, עם התקדמות האימונים, בית הספר אכן משתכנע שהסימפטומים הפיזיים של האדסון כבר לא חופפים להגדרת האוטיזם. לעומת זאת, מתברר שאימונים נפשיים לא נתפסים בעיני בית הספר ככלים לגיטימיים אלא כרמאות, והגישה הזו, שמתעקשת משום מה על טהרת הספונטניות דווקא במעשים חברתיים, משגעת את דון: "זה סימן לאינטליגנציה להכיר במגבלות שלנו וסימן לבגרות לבקש עזרה כשהיא נדרשת. לבית הספר לא הייתה שום בעיה שהאדסון יקבל אימון בהיבטים הפיזיים… אבל נראה שהוא היה מתייחס אליו כלוקה בחסר אם האדסון היה מבקש עזרה בעלת היבט פסיכולוגי" (עמ' 333).
מהשאלה על אימונים פסיכולוגיים קופץ הספר לשאלה רחבה יותר: אל מרחבי חוסר הידיעה שיש בין אנשים "רגילים". לכל אורך העלילה, כמו במציאות, אנשים מכל הסקאלה של המיומנויות החברתיות טועים בפרשנות שלהם, ומייחסים כוונות מסוימות או חוסר בכוונות לפעולות ולאמירות של אחרים. דון לומד שעליו תמיד לברר מה הצד השני הבין מדבריו. כך, למשל, כשהורה מודיע על החלטה מסוימת לילדו, חשוב שיציין האם היא נתונה למשא ומתן, ואם הוא מבקש מהאדסון "שים עין על הסיר רגע", חשוב שיסביר לו שהכוונה היא "ועליך לנקוט פעולה במקרה של תוצאה שלילית".
כמו האדסון, דון לא כל כך טוב בהבנת אנשים אחרים, ואינו מיומן מספיק בכל המיומנויות החברתיות. דרכו לנהל מערכת יחסים הדדית מצחיקה ומרגשת עם הכמעט־מתבגר שלו היא לא לנסות להיות מישהו שהוא אינו, אלא להשתמש בכל החוזקות שלו: בעזרת רציונליות, אמירת אמת, דוגמה אישית והפגנת אמפתיה לכל אדם, דון והאדסון הופכים לאחד הצמדים הכי מקסימים של ילד־הורה שנראו על מדפי הספרים אי פעם.
