בנאום שנשא בוועידת "מקור ראשון", אחד מטיעוני ראש הממשלה נתניהו לטובת המשך כהונתו היה שהוא "מסוגל ורוצה". שתי מילים שמקפלות אמביציה אינסופית, תשוקה משיחית וגם ביקורת ישירה על המועמד שמולו, בנימין השני: זה שספק אם הוא מסוגל להגיע לנקודת ההכרעה סוף כל סוף בפעם השלישית, ושגם בין תומכיו הקרובים איש אינו בטוח האם הוא באמת רוצה להיות ראש ממשלת ישראל.
ב"ימי בנימין", הסדרה המדוברת ששודרה לאורך השבוע החולף בחדשות 12, ניסה העיתונאי עמית סגל להתחקות אחר פנים שונות בטוטם הישראלי, בנימין נתניהו. זה שמכהן פה כראש ממשלה יותר שנים מבן־גוריון, זה שאולי "מסוגל ורוצה" יותר מכל אחד אחר להנהיג פה את המדינה. בחדשות 12 שיווקו אותה כ"יצירה הטלוויזיונית המקיפה ביותר שנעשתה על נתניהו", והיא מצטרפת לשורה של יצירות דוקו פוליטיות מהתקופה האחרונה שעוסקות בעידן שלטונו ("קינג ביבי", "הליכודניקים"). ימי נתניהו הם גם ימי ערוץ 2. כבר אין צורך בשירותי הארכיון של רשות השידור ברוממה, הממצאים התיעודיים שמורים באולפנים בנווה־אילן.
הפרק הראשון – הפוליטי – היה מאתגר לצפייה. ערבול כרונולוגי של האירועים על ציר הזמן, והיצמדות ל"חוקים" שמתמצתים את גישתו הפוליטית של ביבי, יצרו בלגן עריכתי שהקשה על הצופה הממוצע. זו הייתה מעין הצצה תזזיתית לראשו של פרשן פוליטי ששקוע עמוק בנבכי תככי הפוליטיקה של העשורים האחרונים. ערימת טלוויזיות במרכזו של ארכיון היו התפאורה המובילה בפרק, ובפרקים הבאים מוקם המסך בחדרי סלון ביתיים אופייניים לתקופה. האם הגרפיקה הנוסטלגית היא ניסיון לבדל את הסדרה הארכיונית ממהדורת החדשות של אירועי היום? מנתניהו של בחירות תש"ף לביבי של שלהי המילניום? או שאולי כך התרגלנו להסתכל על נתניהו, מבעד למסך טלוויזיה עבה? כמו על חפץ סלוני גדול שמונח לו בין הוואזות במרכז הסלון הכל־ישראלי, שריד משנות התשעים. הוא פשוט נמצא שם, השתקפות גסה של המציאות שמתחוללת בפנים ומחוץ. גם הוא מסתכל עלינו כך. מגיח אל החיים עצמם בפריימים מהונדסים היטב. אנחנו רחוקים מלהיות אדישים לנוכחותו הכמעט מתמדת, אלא מלאי רגשות כלפיו.
הסדרה של סגל איננה בהכרח סיכום. היא אורזת מחדש סיפור מוכר לכול. במבט־על, זהו בכלל סיפור עלינו. מר ישראלי. נתניהו הוא נקודת הייחוס לכל דבר שמתחולל במדינה. איש אינו אדיש אליו והוא מעורר בנו יצרים ורגשות תמידיים: תסתכלו עליו ותראו אותנו.
בכל פרק עסקה הסדרה בפן אחר של דמותו. הפרק השני – המדיני – הוא אולי החשוב שבהם. מבט רוחב אל מפעלו החשוב ביותר של אחד המדינאים הגדולים שהיו לנו. הפרק נפתח בפריצה לשידור על רצח רבין אך חוזר במהרה לאחור, לחגיגות השלום של הסכם אוסלו. מעולם לא הוצגו כך ימי אוסלו בטלוויזיה הישראלית: נהרות של דם, יותר מדי שמפניה ורבין זחוח אחד. נתניהו הופך במהרה מיו"ר אופוזיציה שמוביל את ההתנגדות לפשרות מול הפלסטינים לראש ממשלה צעיר שנגרר למפגשים מחויכים עם יאסר ערפאת, פינוי חברון והסכם וואי, ובהמשך לתמיכה בהתנתקות ושחרור מחבלים.
סגל שואל בפרובוקטיביות האם נתניהו הוא אידיאולוג או אופורטוניסט, אך למעשה הוא מנסה לתת הסבר לסטיות שמאלה של נתניהו מעמדות הבסיס האידיאולוגיות שלו, אלו שהביא מן הבית ברחוב הפורצים. את התשובה הכנה ביותר עונה שלמה פילבר, במילותיו של נתניהו עצמו: "הוא אומר לי: תשמע, בסוף אתה רואה את הכיוון, ואתה מתנהל בזיגזגים כדי להגיע למטרה".
באופן מפתיע, דווקא קטעי הראיונות העכשוויים שמשולבים בין קטעי הארכיון הנהדרים מצליחים לייצר עניין. סגל מחלץ משלל מרואייניו אמירות קצרות וחדות שמוסיפות תובנות חשובות להבנת נתניהו. דוברים ויועצים קרובים ממהלך הקריירה שלו, כמו גם יריבים פוליטיים, נותנים הצצה עם עומק היסטורי לנתניהו, בלי להיגרר למחוזות רכילותיים.
האם הסדרה אובייקטיבית? קשה לומר, וטוב שכך. סגל נוכח בה בכל רגע, כמעט כמו נשוא הסדרה בעצמו. דמותו הטלוויזיונית המוכרת של סגל, חייכן ושנון, צצה רק בקטעי השיחה בינו ובין אמנון אברמוביץ'. אנחנו, הצופים בבית, רואים אותם צופים בסדרה ומנהלים עליה שיחת סלון מתוסרטת היטב. אברמוביץ' כאן על תקן הסייד־קייק של סגל; השמאלן הנצחי והנמסיס העיתונאי של נתניהו כבר עשרות שנים. המפגש ביניהם הוא לא רק לצורך מראית עין של אובייקטיביות, אלא עוד דרך להפריד בין פרשנות לתיעוד. להזכיר לנו איך שני אנשים רואים את אותם הדברים וחושבים עליהם דברים שונים לחלוטין. אז שיחשוב הצופה, שיתעצבן או יחזק את דעתו. טלוויזיה לאנשים חושבים.
ימי בנימין חדשות 12  
