זלדה רוקסטאר: סוד הקסם שמוביל להתעניינות מחודשת במשוררת החרדית

אל האולם במרכז סוזן דלל בתל־אביב זרם קהל מגוון למדי. כיסויי ראש לצד שמלות נטולות שרוולים, ראסטות וגם כיפות שבצבצו פה ושם. קהל מכל מיני אוכלוסיות וגילים, שבא לכבוד דמות אחת שמתעלה מעל שיח הזהויות ומצליחה גם 35 שנה לאחר מותה לרתק אנשים באמצעות המילים שכתבה. באותו ערב, בחול המועד סוכות, התקיימו שם שני מופעי השקה לאלבום "אי במערבולת: שרות זלדה" – מופע אחד לנשים בלבד, ואחריו מופע לקהל מעורב.

עם לחנים ועיבודים עכשוויים ומגוונים, הטקסטים של זלדה נשמעים רעננים מתמיד. המופע המרכזי נפתח בביצוע של רז שמואלי ל"כל הלילה בכיתי", שנשמע כמו שיר רוק עדכני. כשאסתר רדא עולה לשיר עם טונות של גרוב את הלחן המקפיץ שלה ל"שני יסודות" – הדו־שיח הקאנוני בין הלהבה לברוש, שהוקדש ליונה וולך – הקהל מתלהב מהפרשנות החדשה לשיר ושופע חיוכים.

באלבום, שהופק בידי "נענע דיסק" ומורכב משירים של זלדה שהולחנו בשנים האחרונות, השתתפו גם שמות כמו יהודית רביץ, תמר אייזנמן, נרקיס, יסמין לוי, מירה עווד, מלאני פרס, דין דין אביב, שרון רוטר, אהובה עוזרי ז"ל ועוד; במופעי ההשקה הצטרפו לרשימת המשתתפות, בין היתר, אתי אנקרי, הרבנית ימימה מזרחי והמשוררת בַּכּׂל סרלואי – כולן התייצבו כדי לכבד את יצירתה של המשוררת החרדית בעלת הנפש הרכה והיצירתית, שהלכה לעולמה ב־1984. כמו האלבום, גם ערב ההשקה היה על טהרת המין הנשי, כולל כל הנגניות על הבמה.

נדמה שכל אחת מהמוזיקאיות לקחה את הטקסטים של זלדה אל העולם שלה. כך, למשל, יסמין לוי שהלחינה את השיר "אני ציפור מתה" הפתיעה עם עיבוד מפתיע במקצב לטיני סוחף, לא בדיוק מה שהייתם מצפים לו מהטקסט הקודר של המשוררת. "הלחן הוא כל כך אני, ואהבתי שניתן לי החופש להיות אני", היא מסבירה. "עכשיו יש בכולנו זלדה, היא חיה בכולנו. אם יש בקהל אדם שהיה קשה לו להאזין למשהו עצוב, יכול להיות שעזרתי לו להיחשף למילים הלא פשוטות של זלדה".

"לפחות ממה שראיתי תוך כדי עבודה עם המפיקה המוזיקלית של האלבום, תום דרום, התרשמתי שהיא השתדלה מאוד לשקף ולהעצים את העולם שהביאה איתה כל זמרת. היה תענוג גדול לעבוד על השיר", מספרת מירה עווד, שהלחינה ומבצעת באלבום את השיר "ואיקץ". "אני אישית לקחתי את זלדה 'לבקר' בבית שלי, עטפתי אותה בלחן ערבי, וביטאתי את כאבה העצור והקצרני בחזרתיות ובסלסולים משתפכים שבאים מתרבות אחרת לחלוטין. מעניין מה היא הייתה אומרת על כך".

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.
(זלדה, מתוך השיר "כל שושנה")

זלדה שניאורסון־מישקובסקי נולדה ב־1914 (תרע"ד) באוקראינה למשפחה מיוחסת בחסידות חב"ד. הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, היה בן דודה מדרגה ראשונה והשניים קיימו ביניהם קשר במכתבים. הרד"ץ, הרב חיים דוד צבי חן, היה סבה מצד אמה. בהיותה בת 11 עלתה זלדה עם משפחתה לארץ ישראל, וזמן קצר לאחר מכן איבדה את סבה ואת אביה בזה אחר זה. במשך השנים פרסמה שירים בכתבי עת ובעיתונות, אבל ספר שיריה הראשון, "פנאי", יצא לאור רק כשהייתה בת 53, ב־1967. גם זה קרה רק בדחיפת ידידים. בהמשך פרסמה עוד מספר ספרי שירה.

רבות נכתב ודובר על הקשר בין זלדה ליונה וולך. בין המשוררות הייתה הערכה הדדית ויחסי ידידות, עד שזלדה ניתקה את הקשר עם וולך בעקבות שירה מעורר המחלוקת "תפילין". אבל עצם העובדה שבין השתיים נוצר קשר מלכתחילה מלמדת על הפתיחות של זלדה לעולם, זו שאולי מסבירה במקצת גם את הפתיחות של העולם התרבותי כלפיה.

"זלדה לא הייתה בחורה מסמינר בית יעקב שלא חוותה את העולם", אומר הסופר חיים באר. "היורש החוקי שלה היה הרבי מלובביץ'. משפחת חן, מצד אמה, הייתה משפחה חכמה ולא שגרתית. היא השתייכה לקבוצה פעילה אינטלקטואלית ורגשית. רוב האנשים נולדו עם חיי נפש, ואדם שחיי הנפש שלו לא נכרתו או נגדעו מתחבר אל בעלי נפש אחרים. זה לא הולך לאיבוד, הציבור הוא מורכב. יש אנשים שחיים את חייהם באוקטבות גבוהות, וזלדה עונה על הצורך הזה. זלדה היא מעניינת, נקודה. אבל אני חושב שאת זלדה צריך לקרוא בשקט".

אם כך, אולי מופע משיריה המולחנים הוא אנטיתזה לדמות של זלדה?
"אני לא יודע. מספיק שיש אדם אחד או שניים שהיא מדברת אל ליבם והם מוזיקאים… יכול להיות שיש אנשים שצריכים לשמוע את השירים שלה מושרים. יש ניגונים בחב"ד, והניגונים החב"דיים הם מופלאים".

באר זוכר היטב את הפעם הראשונה שבה פגש את זלדה. "היה לי מורה אהוב מאוד בבית הספר בשם נחום אריאלי. בתו היא יעל וילנר, שופטת בית המשפט העליון. אשתו הייתה רותי לפין, וזלדה הייתה קרובת משפחה שלה. ישבתי אצלם בבית וזלדה הייתה שם. אמרו לי נחום ואשתו רותי: תשמע, היא מגדולי המשוררים העבריים. אמרתי: 'מה, זאת עם השביס?! מה היא פרסמה?' לא היה לה עדיין ספר, היא פרסמה בכל מיני מקומות כמו 'דבר הפועלת'. הייתי נער בן 17־18, וכשראיתי את השירים שלה אמרתי: 'אתם צודקים, היא הגדולה מכולם'".

לדבריו, הפריצה שלה בשדה השירה המקומי החלה למעשה לפני צאת ספרה הראשון: "חברתה של זלדה, עזה צבי, הביאה קובץ שירים לבנימין תמוז שהיה עורך בעיתון 'הארץ'. היא אמרה לו שיבחר משהו, אולי שיר אחד, אם ירצה לפרסם. הוא ראה את השירים ופרסם בעיתון בראש השנה עמוד שלם עם שירים של זלדה. זה עשה את מכת התודעה".

איך זלדה הגיבה לנוכח החשיפה?
"השתתפתי באירוע בירושלים כשיצא הספר 'פנאי', זה היה הערב הראשון שעשו לכבודה. להגיד לך את האמת? אני התרשמתי מהבהלה שלה, מההססנות שלה. היא נראתה כמו בן־אדם שהיה בחדר חשוך, ופתאום נפתחה הדלת והמון אור נשפך עליה, והיא ממצמצת ולא מבינה מה האור הזה. בתוכה היא ידעה שהיא משוררת טובה, אבל פתאום היא קיבלה אישור ברמות מטורפות".

כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ
שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,
שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ
מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,
שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד –
הָיָה סָבִי.
(מתוך השיר "עם סבי")

מבין המשתתפות באלבום החדש, היו כאלה שהתחברו לא רק לשירה של זלדה, אלא גם לסיפור חייה. כזו היא הזמרת נרקיס, שמצליחה לצמרר בביצוע לשיר "עם סבי", כשהיא טוענת את הטקסט בדרמה ובמסתורין. "היא פרצה מאוחר, ורק בגיל 53 יצא הספר הראשון שלה. זה חזק בעיניי. בן אדם נושא איתו שליחות מסוימת, ואם היא צריכה לקרות היא תקרה. זה חיזק אצלי את האמונה בדרך שלי, אם מסתכלים על המסלול שעברתי", היא מסבירה. "זלדה הייתה אישה מדהימה ועמוקה, כאילו קצת לא מהעולם הזה. ובכלל, אני אוהבת מאוד שירה, אז שמחתי מאוד להשתתף בפרויקט. היא הייתה אישה דתית ורוחנית, ועדיין נכנסה ללב המיינסטרים".

ספרי קצת על העבודה על השיר.
"ענת מלמוד הלחינה את השיר, וכשנכנסתי לאולפן לקחתי את זה לקצב שלי ולעולמות שלי. בהפקה דייקנו את זה. בטקסט הזה הכול מיסטי, זו הכתיבה שלה. ההווה והעבר הרחוק מתחברים, המזלות, השמיים. כל הניחוחות האלה תפסו אותי".

האלבום שיצא לאחרונה נראה כשיאה של התעניינות מחודשת בזלדה ובשיריה. ספרי השירה שלה, שיצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מודפסים שוב ושוב מאז נפטרה. ב־2015 יצא בבימויו של יאיר קדר הסרט התיעודי "אִשה פשוטה, זלדה", במסגרת "העברים" – סדרת הסרטים הביוגרפיים על משוררים וסופרים בולטים. הוא זמין לצפייה ביוטיוב וצבר שם עשרות אלפי צפיות. עוד קודם לכן, "ציפור אחוזת קסם", אוסף כתבים וציורים של זלדה, התפרסם בשנת 2014 ביוזמת עמותת זלדה ויצירתה, סביב ציון מאה שנה להולדתה ושלושים שנה לפטירתה.

"העניין סביב זלדה רק הולך וגדל, יש אפילו התעניינות מחודשת. משהו עמוק קורה עם ציבור הקוראים. כשהוצאנו את 'ציפור אחוזת קסם' לא יכולנו לשער עד כמה", מספרת יושבת־ראש עמותת זלדה, רחלי סמו. "ספר מסוג אלבום עיון שנמכר במעל ל־15 אלף עותקים בישראל זה עניין מיוחד. זה קרה ללא שום מערך שיווק מתוחכם. אני חושבת שסוד הקסם הוא אותנטיות ללא פשרות שאפשר למצוא בשירת זלדה. משהו כל כך נקי, כל כך ישיר. היא נורא אישה בכתיבה שלה, היא אישה חרדית בלי להתבלבל בכלל, וכמו שהיא כינתה את עצמה, היא אישה פשוטה. מתברר שאנשים יכולים לשמוע את הדיבור הזה גם אם עולמם אחר לגמרי".

עמותת זלדה, הפועלת בעשור האחרון, נוצרה כתוצאה מהתכנסות של מספר חברים שהכירו את המשוררת בחייה. העניין העיקרי שבו עוסקת העמותה מאז נוסדה הוא הוצאה לאור של כתבים שלא ראו אור בימי חייה של זלדה. לאחרונה זכתה העמותה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית על שם אורי אורבך ז"ל, בתחום הספרות והשירה.

"ראובן (רובי) קסל, שהיה ידיד קרוב של זלדה, קיבל ממנה במתנה את הכתבים האלה מספר חודשים לפני מותה. ההוראה שלה מלכתחילה הייתה לשרוף אותם, מתוך חרדה שלא יהיה גורלם דומה לזה של כתבי קפקא. אחרי שרובי הציץ בכתבים הוא אמר לי שזה לא בא בחשבון לשרוף. זלדה אמרה 'בסדר', אבל הכתיבה לו במסמך לא לפרסם מסמכים שקשורים אליה במשך עשרים שנה. לקרובת משפחה אמרה שרווח לה שהכתבים נמצאים בידיים טובות. לקח עוד עשור, מעבר לאותן עשרים שנה, עד שרובי העז לפתוח את התיבה הזו. בכל פעם שאני מספרת את זה אני מקבלת צמרמורת", אומרת סמו.

לפי מה שהיא מספרת, עבודת האיסוף והעריכה לא פשוטה כלל. "צריך לראות את סגנון העבודה של זלדה. לאותו חיבור יכולות להיות לה עשרים גרסאות. בכל אחת מהגרסאות יש פנינים, אז מה עושים? או שלוקחים אחת ומבטלים את כל האחרות, מה שאפשר לעשות בעריכה גסה ולא רגישה; או שבמקרה שיש היכרות קרובה וידידות נפש עם זלדה, כמו שהייתה לעורכים רובי קסל וד"ר רבקה גולדברג, ישנו עוז הרוח להתחיל לבדוק איך אפשר להתיך את הדבר הזה ליצירה אחת".

מי שרעב לעוד כתבים של זלדה שלא פורסמו, ישמח בוודאי לשמוע מסמו שיש למה לחכות. "זה תהליך שלוקח המון זמן. אנחנו ממש בעיצומו של הספר הבא, בשלבים אחרונים של עריכה, גם עריכה גרפית. הוא יכלול רשימות, ציורים ומכתבים נפלאים. הציורים הם פן נוסף ביצירתה של זלדה, זה לא רק קישוט אצלנו".

איך משוררת שכתבה על נרות שבת והתנהלה באופן כללי בתוך עולם מושגים דתי, עם השפעות מהקבלה ומהחסידות, הצליחה לחדור ללבבות חילוניים רבים כל כך?
"זה הקול החופשי שיש בה. זה לא שיש אישה ויש יוצרת, ההפרדה הזו לא שייכת במקרה שלה. היא כתבה את עצמה, את החיים, את הפשוט והיומיומי, עם האנשים שהיא ראתה ברחוב, עם הקבצן הקיטע והשכנה… היא כותבת את החומרים האלה של החיים, רואים שזו יצירה כנה ואותנטית, ולא משנה מאיפה אתה בא".

למעט "לכל איש יש שם", שהולחן בידי חנן יובל, הוקלט על ידי חוה אלברשטיין אחרי מלחמת יום הכיפורים ומושמע אינספור פעמים ברדיו בכל שנה ביום השואה, כמעט ואין שירים מולחנים של זלדה שזכו להצלחה. מוזיקאים לא הרבו להלחין את שירי זלדה. אם ממש מתאמצים, אפשר לציין מהמילניום הנוכחי את "כל שושנה" בלחן של יזהר אשדות, שביצע גידי גוב באלבומו "בקצה ההר", או את "ברכת כלולות" שהלחין קובי אוז למילים מתוך השיר "צל ההר הלבן".

מדוע בעצם לא הרבו להלחין את זלדה עד היום?
"השירים שלה מאוד לא ממושקלים, אין בהם מבנים של בתים, היא מדברת בכתיבה שלה. ההלחנה במקרה הזה היא מורכבת יותר. זה לא משהו קליט שאפשר להשמיע אחר כך במצעדי פזמונים, ולא כל אחד יכול להלחין סוג כזה של כתיבה".

הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.
(מתוך השיר "שני יסודות")

זלדה הייתה נשואה לחיים מישקובסקי עד לפטירתו. אחרי מותו ואחרי מות אמה כתבה כמה מהידועים משיריה, שעסקו במפגש עם המוות וההתמודדות עם האובדן. וָאִיקַץ וְהִנֵּה הַבַּיִת מוּאָר / אַךְ אֵין אִישׁ אִתִּי בַּבַּיִת – / וְעֶצֶב כָּזֶה / וְצַעַר" –
כתבה בשורות הפותחות את "ואיקץ", השיר שמירה עווד בחרה להלחין עבור האלבום "אי במערבולת". "התאהבתי בו בקריאה ראשונה. הרגשתי שזה שיר שמדבר על תחושות אובדן וריקנות והתרעמות על חיים שממשיכים כהרגלם כאילו לא קרה כלום", מספרת עווד. "אהבתי מאוד את התמציתיות שבה זלדה הצליחה לתאר את התחושה הכואבת, השיר כתוב כמעט כמו מברק. בחרתי לחזור על חלקים מהשיר במחזוריות מסוימת, כדי להדגיש את התחושה שהשיר עורר בי אישית, על מחזוריות החיים, השמש שממשיכה לעלות, יום לאחר יום, ומעגל החיים שממשיך למרות הכאב. ואולי זו פרשנות אישית שאני הוספתי לכוונותיה של זלדה".

מה לדעתך גורם לכך שזלדה הצליחה לגעת בשירתה בקהלים מגוונים עד היום, למרות העובדה שבשירים רבים שלה יש מקום משמעותי לחוויית החיים היהודית־דתית?
"זה מה שיפה בהתבטאות אמנותית, הספציפי הופך לגלובלי והגלובלי לספציפי. אדם יכול לכתוב על חוויה אישית אינטימית ביותר, ולאדם אחר בקצהו השני של העולם זה יזכיר רגע משל עצמו".

יסמין לוי, שהלחינה וביצעה כאמור את "אני ציפור מתה", מספרת שהיא אוהבת את שירי זלדה כבר שנים רבות. "האמת היא שבעלי ישי הוא איש של שירה ומילה. אני חשופה הרבה לשירה בזכותו. לזלדה נחשפתי לפני הרבה שנים. קראתי שירים שלה והם כבשו את המהות שלי כולה. המילים שלה בעיניי קשות מאוד, לא מעגלות פינות, לא מתנצלות. לפני שנים הייתי בהופעה בפולין ולמחרת קיבלתי הודעה מבחור שסיפר שהוא איש מעונב, לא של מוזיקה, צחוק ורגשות, ורצה להודות לי שהייתי מטורפת ומוטרפת במקומו. זה מה שהייתה זלדה בעיניי".

יש אנשים שזה יפתיע אותם: אישה חרדית, שחיה בתוך מגבלות ההלכה, היא בעינייך סמל לטירוף בלתי מעונב.
"לרבים מאיתנו, האמנים, אין שום ביטחון עצמי. יש כאלה עם חרדות ובחילות, ואז הם עולים לבמה וטורפים אותה. היו לה מגבלות דתיות והלכתיות, אבל זה רק השלים את הטירוף שלה. כך כל דבר שכתבה היה מדוד ומדויק להפליא. זה נתן למילים מסגרת. היא יכלה לכתוב מילה אחת שהיא כמו סכין בבטן".

דאנה איבגי, המוכרת לרוב בזכות כישורי המשחק שלה, שרה באלבום את "פנאי", בלחן של יקיר הלל. "כשאמנית מחוברת כל כך למקור שלה וכותבת כל כך בחדות וכנות ותעוזה מתוך עצמה, זה מדבר מן הסתם לכמה שיותר אנשים", היא מנתחת. "דווקא כשמדברים על הדבר הכי אישי, הוא משקף לכולם משהו בתוך עצמם. יש לי משפחה גדולה מאוד מצד אבא שלי וזה מיד לקח אותי לחופשות היפות והארוכות שהיינו מבלים ביחד ('הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶׁל פְּנַאי / עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר, / פְּנַאי שֶׁל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשִׁיקוֹת וְחַגִּים. / פְּנַאי שֶׁל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת / יוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת בְּסִירָה שֶׁל זִיו…'). זה אמנם היה במגדל־העמק, רחוק מאוד מהמקום שזלדה דמיינה, אבל זה גם כנראה בדיוק אותו דבר. זה היופי באמנות כשהיא כל כך טובה. מאיפה היא מגיעה, מאיזה מגזר או דת, זה כבר פחות משנה".

בין היתר הייתה זלדה מורתו הנערצת של הסופר עמוס עוז בהיותו בן שמונה, והוא כתב עליה בחום בספרו האוטוביוגרפי. "ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה־זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת.

לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת־כנפיים והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ" (מתוך "סיפור על אהבה וחושך", הוצאת כתר). אם אחד ממנהיגי האליטה החילונית האינטלקטואלית תיאר אותה כאהבתו הראשונה, אפשר להבין איך הצליחה לגעת בקהלים רבים ומגוונים.

כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח.
(מתוך השיר "כל הלילה בכיתי")

"הטקסט הזה מדבר באופן כן, כנות שהיא עד כדי מפחידה, על נושא שמעסיק את כל בני האנוש – הרגע שבו אתה נפרד מאדם שיקר לך", אומרת רז שמואלי על "כל הלילה בכיתי", השיר שהלחינה יחד עם יוגב גלוסמן. "זלדה כותבת: 'להיפרד מיופיים' – אתה נפרד מהדברים היפים שאתה אוהב באנשים האלה. הטקסט הזה פגש אותי בתקופה שבה סבתא שלי הרגישה מאוד לא טוב, ולאחר זמן קצר נפטרה.

"זלדה מכניסה אותך לעולמך ומספרת קודם כול מה קרה לה בלילה, ומשם מתגלגלת לשאלה קיומית: האם אפשר להיפרד ולא בצער רב, והאם המוות לא חייב להיות אלים וקשה. אני מאמינה שזלדה ידעה שלא, אבל יש משהו תמים וכן בטקסט הזה, והוא נגע בי מאוד".

שמואלי לא מופתעת מכך שהשירה של המשוררת מהבית הצנוע במשכנות החרדים חיה ובועטת. "אני חושבת שהיא הייתה אישה חמה ורגישה, לפני הכול. גם בתקופה שבה היא פעלה, זלדה הייתה בקשר עם יונה וולך ועם אנשים שלא נמצאים בחסידות ובסביבה הטבעית שלה. הכתיבה שלה הייתה חופשייה, כמו שהיא הייתה חופשייה להתכתב ולהקריא שירה יחד עם יונה וולך, שמייצגת את הזרם ההפוך לגמרי ממנה. משהו בפתיחות של זלדה עוד אז, מתבטא היום בכך שאפשר להרים ערב כל כך מגוון שעוסק בה ורלוונטי".

זלדה לא העמידה צאצאים. לאחר שהתאלמנה היא שיכנה בביתה נערות דתיות, שאליהן נקשרה באופן מיוחד. היא נפטרה במוצאי יום השואה תשמ"ד, אחרי שלאורך אותו יום אפשר היה לשמוע את "לכל איש יש שם" מתנגן ברדיו פעמים רבות. חוה אלברשטיין סיפרה שכאשר נסעה לירושלים כדי להשמיע לזלדה לראשונה את השיר המולחן, היא התרגשה מאוד וביקשה לשמוע אותו שוב. לעולם לא נדע איך הייתה מגיבה על הלחנים החדשים לשיריה, אבל מי שישב במופע בתל־אביב בחול המועד יכול היה לדמיין את עיניה הרכות של המשוררת בשביס משקיפות מהצד.