אנשי תאגיד השידור הציבורי "כאן" הבטיחו במשך שבועות של פרומואים שהסדרה הזאת הולכת לרגש אותנו עד דמעות. ובכן – הם צדקו. שני הפרקים הראשונים של "80 וארבע", סדרת הדוקו־ריאליטי החדשה של כאן 11, מצליחה להביא למסך את הפרק הלא־יפה והלא־זוהר של החיים שכולנו חוששים מכול להיות חלק ממנו – הזִקנה. היא מביכה, היא מורכבת ובעיקר מכמירת לב. אנחנו פוגשים אותה מול הסבים והסבתות שלנו, אחר כך מול ההורים שלנו. בסוף, באופן בלתי נמנע, היא תפגוש גם אותנו.
כשאידה בת ה־93 מספרת בפרק הראשון ששכחה כבר מה זה ילדים קטנים, ואת שני ילדיה היחידים היא רואה אחת לשנה לאחר שירדו לפני עשורים לארה"ב, נדמה כי הבדידות היא כבר חלק בלתי נפרד ממנה. אבל בקסם של הסדרה הזאת, אידה נולדה מחדש. בניגוד לז'אנר הריאליטי המזויף שלכאורה הסדרה הזאת משתייכת אליו, הרגעים האותנטיים נראים פתאום כל כך אמינים וכנים. "אני צמאה לזה, לילדים", היא אומרת בפרק הראשון אחרי כמה ימי מפגשים משותפים עם ילדי הגן בני הארבע, שהפיחו חיים בעצמות היבשות שכבר ראו ימים יפים מאלה. היא מספרת כי עבורה המפגש הוא כמו זריקת מרץ ואנרגיה. הוא לא כזה רק עבורה. פרץ בן ה־88 הציע להוציא תעודת זהות מחדש, כי הרגיש שנהיה צעיר פתאום בחמש שנים. כל זה רק לאחר שבוע של מפגש עם הילדים המתוקים האלו.
עם ההתרגשות הגדולה מהשינוי שחל בגופם וברוחם של הזקנים הללו, הסדרה הזאת גם מעמידה בפנינו מראה. מראה של עולם שבו נפרדנו מהזקנים, חכמי השבט, לשלום, וכלאנו אותם בתוך "דיור מוגן" שאולי מספק להם ולנו מרחב מוגן אלה מאלה. אולי כי אנחנו לא רוצים להיות הם. אנחנו טועים לחשוב שכוחנו ילווה אותנו עוד שנים ארוכות, מפחדים כל כך מבני האדם הקמלים האלו ורק מבקשים להניח להם, לתת להם לנוח אחרי עמל חייהם ולהמתין למנוחת עולמים.
"80 וארבע" מבקשת לקרוא תיגר ודורשת מאיתנו לראות אותם ולהסתכל עלינו. להפנים וליישם בשיחות שלנו עם ההורים המתבגרים, בבקשות המעצבנות לעיתים שמייחלות למעט יחס ועזרה מצד אלו שעד לא מזמן עזרו לנו. היא דורשת מאיתנו לא לראות בהם עוד מטרד אלא בני אדם מלאי חיים, חלומות ורוח צעירה, שמתגעגעים לימים שבהם היו יכולים לשמוח וליהנות ממשחק בבלון ומתשומת לב תמימה של ילד בן ארבע.
בפרק הראשון שיתף אותנו פרץ במעבר לדיור המוגן. "פה אתה נפרד מהמשפחה. אמנם הם באים מדי פעם ויש טלפון אבל ההרגשה היא שהם כבר נפרדו ממך, יש בדידות. אני מתקשר אמנם אל החברים שלי בסקייפ או בווטסאפ אבל הבדידות היום היא פנימית יותר. אתה מרגיש לבד".
כמוהו גם ישראל הופמן בן ה־90 שמספר כי מי שהובילו אותו לבית החדש הם הילדים שלו. "היה לי קשה להגיע לכאן לחיות עם מאות אנשים, אבל קיבלתי את הדין שאני לא יכול לחיות לבד". הוא איבד את רעייתו אחרי 63 שנות נישואין. "הכול עשינו ביחד", הוא מספר, ומיד מציג בפנינו את תג המחיר הכואב של האבל: "הילדים שלי ואני הגענו למסקנה שהמקום הזה מתאים לי".
המחשבות על הרגע שבו הילדים יעזבו את בית הזקנים והסדרה תסתיים ליוו אותי כבר מהפרק הראשון. כאורח מן הצד אתה מציץ ונפגע. מתחבר ומתרגש ויודע שהלב בסוף יישבר. אולי תוכנית אחת יצירתית וחסרת תקדים בישראל תביא לשינוי ותבטיח לנו, אם לא להורים שלנו, הזדקנות צעירה ובריאה יותר.
80 וארבע כאן 11, ימי ראשון ב–21:15 וביוטיוב  
