בין מגוון העבודות הסטודנטיאליות המוזרות שבהן עבדתי, והיו לא מעט, זרחה אחת כמוזרה במיוחד. "בקר איכות של טלנובלות" הייתה הגדרת התפקיד. לא היה מדובר באחריות על תוכנן של אופרות הסבון הדרום־אמריקניות, אלא בצפייה במאות פרקים (ללא תרגום!) במטרה לוודא שאיכות התמונה בכל הפרקים המיועדים לשידור טובה. התוכנית שלי ללמוד ספרדית בזכות הצפייה הממושכת נחלה כישלון. עם זאת, בתככים ומזימות השתפרתי מאוד. כך שההצגה "חבק אותי לנצח, פטריסיו!" מאת יואב מיכאלי ובבימויו, שעלתה בתיאטרון הפרינג' באר־שבע, הזכירה לי נשכחות.
"קומדיה ישראלית פריפריאלית" – כך מוגדרת בכותרת משנה ההצגה שבמרכזה משפחה המתגוררת בדרום הארץ, כנראה בבאר־שבע. אב המשפחה עובד קשה כדי לפרנס את משפחתו; האם, נפגעת חרדה ממבצע צוק איתן, מוצאת הקלה בצפייה בטלנובלות, בעיקר באחת שהעניקה להצגה את שמה. העלילה מתחילה להתגלגל כאשר הזוג מגלה לחרדתם כי בנם המובטל גנב מהמכולת השכונתית כלי עזר למטבח, ומשם מתפתלת למחוזות מפתיעים. למרות ההגדרה שלה כקומדיה ישראלית, ולמרות העיגון שלה במציאות החיים המקומית, חשתי במהלך הצפייה בניחוח זר, כשהרצף העלילתי נע במקצב פרגמנטלי. עיון בתוכנייה גילה שלתחושה הזאת היה בסיס. ההצגה נכתבה בהשראת סיפוריו של הסופר הארגנטינאי רוברטו פונטנרוסה.
כך החלק הראשון והמוצלח של ההצגה הזכיר לי מערכון קישוני, שמציג את העקרונות המוסריים של בני הזוג כפריכים משהו, עם שימוש בביטויים בסגנון הגשש החיוור כמו "לקום בבוקר באמצע הלילה", ובחלק אחר של ההצגה צצו אזכורים של ידוענים דרומיים כמו צביקה הדר, דני קושמרו, ויקי כנפו ונינט, מה שגרר מהקהל צחוקים רמים. עם זאת, השימוש בפוסט־טראומה של האם נדמה תלוש, כאילו חיפשו סיבה מקומית שתאפשר להכניס למחזה אזור דמדומים בין מציאות לדמיון, והשימוש במילים בעלות ניחוח ספרדי כמו צי'מיצ'ורי, צ'וריסו ואלפחורס כדי להדגיש את הטלנובליוּת נדמה ילדותי. חילופי התאורה הדרמטיים מדי פגעו ברצף העלילתי.
משהו בתרגום חומרי המקור לישראלית לא עבר חלק לגמרי, וחלק מהתפרים בולטים מדי. אבל גם דרך התפרים הללו רואים את האיכויות המובהקות של ההצגה. היא מלאה בהברקות עלילתיות – גלולות ציאניד וניתוחים פלסטיים, בין היתר – ובהברקות ויזואליות, כמו בקבוקי הוויסקי הנערמים במועדון הרומני. באופן כללי מדובר בהצגה טובה ומהנה, שעם עוד קצת שפשוף וכוונון יכלה להיות מצוינת. למרות כמה תמונות פחות סוחפות היא נעה בין רגעים מצחיקים מאוד, לפרקים מצליחה להפתיע, ובתוך כל הטירוף הססגוני מצליחה גם לרגש ולגעת.
ההצגה נשענת על כתפיהם של ארבעה שחקנים. אייל שכטר מתגלה כשחקן קומי מחונן. בתפקיד ינקו, אב המשפחה, הוא מהווה את עמוד השדרה של ההצגה, ואפילו משלב בפנים עקיצה כלפי עצמו. בתפקיד הרעיה סימונה תוכלו למצוא את צהלה מיכאלי המוצלחת, שמצליחה לעבור בטבעיות מעקרת בית מבולבלת לגברת מתנשאת. רעות גיל מבדרת מאוד ומצליחה להצחיק תוך שימוש בשפת גוף ופרצופים, ועפר פרימן סוגר את הרשימה בתפקיד חזי הבן. את המוזיקה המקורית חיבר אמיר גרומן, ועיצוב התלבושות והתפאורה הוא של דלית ענבר.
חבק אותי לנצח, פטריסיו! תיאטרון הפרינג' באר־שבע
