"הרגשתי שאני לא משקר אלא מספר סיפור", מסביר יוּדה בן ה־12 לאחר שהשיג הנחה בעזרת סיפור קורע לב שאלתר ברגע (עמ' 96), והופך באחת את הניחוח העדין של הפנטזיה החלומית שעלתה עד לאותו שלב מהספר "אמא קומי" לריח חריף של אבסורד. מתברר עתה שסיבות ותוצאות לא פועלות בו על פי חוקים כלשהם, ומתעוררת השאלה: האם כל הספר הזה הוא סתם שקר שמוסווה היטב כסיפור מקסים?
הסיפור הזה מתרחש בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. הוא מתחיל כשיודה מגלה שאבא שלו פסיכיאטר, תל־אביבי וחי, ואפילו זוכה להציץ בו במבט חטוף. משם, ולאחר שאמא שלו חוזרת להעמיד פנים שאביו הקירח והשמנמן שראה לא היה ולא נברא, יודה יוצא למסע יחד עם חברו הטוב, סרן אבוט, ומשקר באופן קבוע לאמו כדי לזכות שוב לראות את אביו – וכמובן, לשקר גם לו. כדי לפגוש פסיכיאטר נחוצים לא מעט השקעה, אומץ ויוזמה, ויודה למרבה השמחה ניחן בכל השלושה. הוא בונה תוכנית מבצע מסווגת למילוי משאלתו, ובהמשך גם למציאת החברה האבודה של סרן, שלא בדיוק עוזרת לכל העניין. נחשו מה? גם היא משקרת.
יודה הוא לא היחיד; כולם ב"אמא קומי" מספרים סיפורים שנוגעים, קלות או בחוזקה, בשקרים. החל מהאחות של רונית שלא באמת קיימת, דרך החברה של סרן שיודה לא באמת הצליח למצוא והפסיכיאטר שאינו אמרגן, וכלה בשקר הכי גדול בסיפור – אבא של יודה לא באמת מת. כשיודה מודה שגם הוא עצמו שקרן, האמון בו כמספר נגדע והקריאה הופכת להיות מרוחקת – אין שום סיבה לנחש מה יקרה או להתחבר יותר מדי לאירועים, הרי גם ככה אין בהם כל היגיון.
ואז, כשאנחנו כבר מתחילים לפקפק בכל האמיתות של הספר ובודקים בחשד האם "טליתא קומי", המקום שעל שמו נקרא הספר, גם הוא פרי דמיונו של יודה, מגלים שהוא מקום אמיתי לגמרי: זהו בית יתומות בירושלים שנקרא על שם הסיפור מהברית החדשה, על ילדה (=טְליתא) שמתה וישו הקים אותה לחיים. נראה שהדברים האמיתיים היחידים בספר הזה הם המקומות: שוק מחנה יהודה, רחובות העיר וכמובן טליתא קומי, והספר סובב סביבם, כמו טבור שמעגן אליו כדור רופף שעומד ליפול. התחושה הזו מתאמתת סוף־סוף באפילוג, אבל עד אז אנחנו עוברים מסע רב־תהפוכות ושיגיונות, פאזל עמוס־חלקים או מרק של יותר מדי מרכיבים שצריך לעשות בו סדר.
עוד נושא בולט בספר הוא יחסים שוויוניים מוזרים למדי שיודה ואמא שלו מנהלים. "יש לי אמא בבית שאני צריך לגדל", אומר יודה לקראת סוף הספר (עמ' 321), ובכך מעניק מילים למה שתהינו לגביו באלם עד עכשיו: מי ההורה בבית משפחת בנציון? אמנם לאמא יש אוטו, עבודה קבועה וסיגריות, אבל כשמאחרים לבית הספר זה כי היא, ולא יודה, לא הצליחה לקום מהמיטה; היא שוברת את הלב כל הזמן בהתאהבויות של מתבגרת, בזמן שיודה מנהל חיי סמי־נישואין שקטים והולך לעשות קניות עבור אמא והקראש הנוכחי שלה; ובין לבין, הוא מתפאר בקביעות ביופי שלה ומתאר אותה בלי סוף, הולך איתה לגן סאקר כדי שתוציא עצבים, נותן לה לצעוק עליו כי הוא מבין לליבה, מרוויח כסף לפרנסתו ומתחזק אוסף משונה של חברים, כולם גדולים ממנו פי שניים. כותרת הספר "אמא קומי" לא רק מתכתבת בשובבות עם סיפור האגדה מהברית החדשה, אלא גם מדגישה את היפוך התפקידים הזה, שבו־זמנית גם מטיל אחריות רבה על כתפיו של יודה ומגדיל את מידת השפעתו על הסיפור, וגם יוצר ערפול תמידי שמונע מאיתנו לקבוע מי מהשניים בכלל הגיבור.
הבלגן בסיפור הזה נמשך עד הסוף, בלי לתת לנו פתרון ממשי לאף חידה. ואולי הפתרון בכלל הופיע בהתחלה, כשלפני שמשהו בכלל קורה, יודה אומר לנו "כשמישהו אוהב משהו כל כך חזק, גם אנשים אוהבים אותו, כי אהבה זה דבר מידבק, ואין לזה קשר לנחמדות" (עמ' 17). אולי המטרה של הספר היא לתת לנו הצצה כמה המחבר אלדד כהן ופרי־עטו יודה אוהבים את השוק. הצצה שהיא לא בדיוק נוחה או הגיונית, אבל מדבקת.
אמא קומי
אלדד כהן,
ידיעות ספרים,327 עמ'
