כמעט ברגע שדינה פותחת את הפה אנחנו מתאהבים בה. חנה אזולאי־הספרי, המחזאית החכמה של ההצגה הנושאת את שם הדמות הראשית, בחרה לפתוח אותו במונולוג שנושאת דינה. אזולאי־הספרי, שגם מגלמת את התפקיד, כובשת את הקהל בצחוקה, בדאגה שהיא מפגינה לכל מי שסובב אותה ובפתיחות שלה, ובכך היא מגייסת את הקהל באופן מיידי למסע שדינה עתידה לעבור.
דינה מספרת לנו שאבחנו לה מחלה קשה, ובאותו זמן שאר השחקנים יושבים גלויים סביב הבמה, בצורה שמזכירה בית כנסת של עדות המזרח, או אולי שבעה. המונולוג מוקרן גם על מסך – להקרנות חלק משמעותי בהצגה, אך מכיוון שיש להן צידוק עלילתי הן לא נחוות כניסיון של תיאטרון להתחפש לקולנוע. בהמשך נגלה כי הגברים היושבים, מלבד האקורדיוניסט ויטלי פודולסקי שמספק מוזיקה חיה, הם אחיה של דינה – שמעון, יהודה ובנימין.
הדמיון לשמות בני יעקב אינו מקרי. שמעון מאופיין כאדם עז וזועם, יהודה הוא פשרן, ובנימין הוא הקטן, שחזר בתשובה והפך לחרדי. דינה נכנסה להיריון בנעוריה, בנסיבות קשות ככל הנראה, ובלחץ המשפחה מסרה את התינוק לאימוץ.
עכשיו, לאחר גילוי מחלתה, היא מעוניינת לאתר את הילד, אבל אחיה מערימים קשיים. בניגוד לארכיטיפ של המשפחה המזרחית בייצוגים תרבותיים, משפחת דהן אינה חמה ומלוכדת. את ליל הסדר חוגג כל אחד בגפו. מהמחזה עולה למעשה, שדווקא המסורתיות והשמרנות המזוהות עם ערכי המשפחה הם שפוררו אותה.
הפירוד הזה, היעדר הבית המאחד, בא לידי ביטוי גם בתפאורה (ארנה ברנט־שמעוני ושי אהרון) שלא מחקה מקום ספציפי, אלא מקבלת את תפקידה בעזרת שקופיות עם כותרות בסגנון תסריטאי, כאשר לפעמים מדובר ביותר מתפקיד אחד: "פנים. בית דינה, ופנים. בית יהודה", לדוגמה. המקום האמיתי הוא המקום החמקמק שבו נפגשים דבריהם של דינה ויהודה בשיחת טלפון.
לאחר מפגש עם יוצרת קולנוע צעירה (סתיו בנית), מעזה דינה אט־אט להתמודד עם אחיה, בעיקר עם שמעון הרודן, ובכל זאת לנסות למצוא את בנה. ההתעקשות הזאת מובילה לבסוף את ארבעת האחים לסף פיצוץ, בתמונה נפלאה שבה דינה – כמו בכל חייה – נוכחת־נפקדת, וחושפת את המורכבות המשפחתית. במהלך תמונה זו נושאי ההצגה והרעיונות שבה באים לידי ביטוי באופן מילולי. לאזולאי־הספרי יש לעיתים נטייה להיות מפורשת מדי – כך לדוגמה דינה מציירת עגלות תינוק ריקות – אבל המשחק הנהדר ובניית הדמויות העגולה של השחקנים בהדרכת הבמאי רוני ניניו, כמו גם ההומור שמבצבץ, מביסים מגרעות אלו.
דני שטג מצליח להכמיר לב גם בדמות הגסה של שמעון, חיים זנאתי מציג במדויק את דמותו העדינה של יהודה, ואפילו דמותו של בנימין (ויקטור סבג) – חרדי שעוסק כל היום בממון – מצליחה לצאת מהתיאור הסטריאוטיפי בתמונה זו ולהפגין עומק. הוויכוח הזה מצמיח בסופו של דבר את הפתרון לחידה שפוצעת את חייה של דינה, ותוך כך הוא מציג כתב אישום נגד הפטריארכיה – שבניסיון לשמור על תמימותן ותומתן של נשים למעשה הופכת אותן למטומטמות, חסרות יכולת להתנהלות אמיתית בעולם. בדרך אזולאי־הספרי גם לא חוסכת ביקורת על הנשים מסביב שמשתפות פעולה, ואותן מגלמת בכישרון רב אורלי טובלי.
כשנחשפה התשובה לשאלה איפה בנה של דינה, היא נדמתה לי כלא אמינה מבחינה עלילתית, אך המסע למציאת הבן היה במקביל מסע מרתק להיכרות עם דמותה של דינה, מסע מתגמל שכדאי מאוד להדרים בשבילו לדימונה.
דינה, תיאטרון דימונה
