מדי שנה בסוף־סוף אוגוסט, אנחנו יוצאים עם הילדים למסיבת סיום הקיץ. לפעמים זה קריוקי, לפעמים כדור פורח בפארק הירקון. קוראים אצלנו לבילוי הזה "בלוז לחופש הגדול", כי הוא גם שמח וגם עצוב וכמו בכל מנהג יהודי מוצלח, האטרקציה המרכזית בו היא כמובן האוכל. כל ילד בוחר במנה לפי טעמו ומספר ממה הוא הכי נהנה בחופש (לנצח בטורניר פורטנייט לא נחשב) וממה הכי פחות, ואנחנו מעלים זיכרונות מצחיקים מהעבר הלא רחוק. השנה נפל הפור על פארק רעננה. יש שם פינת חי מושקעת (באמת), כולל טווסים שמסתובבים חופשי ברחבי הפארק (!) ושיט חביב על גונדולה. לאחרונה פתחו מחדש את בית הקפה שצמוד לאגם, ושמחנו על ההזדמנות לבדוק אותו.
בגדול, אנחנו פחות חובבי רשתות. התפריט לרוב גנרי ומתפשט על כמה שיותר סוגי מטבחים (איטלקי, אסיאתי, צרפתי, אנגלי – רק תבחרו), וזהו סימן מובהק לחוסר התמקצעות בכל אחד מהם; רמת ההקפדה על חומרי הגלם והשירות נעה בקיצוניות מסניף לסניף, ותלויה לרוב בגחמות הזכיין המקומי. מצד שני, מלנדוור ועד מוזס – הילדים הם דווקא צרכנים נלהבים. מבחר גדול של מנות ילדים? תפריט שחוזר על עצמו? הפתעות לסיום? נמכר!
אז הנמכנו ציפיות (שזה הסוד לחיים מאושרים בכלל, ולגידול ילדים בפרט) ושמנו פעמינו ל"מנדרין". מנדרין היא רשת צפונית שמוכרת בעיקר בחיפה רבתי, אך בדומה ל"גרג", גם היא החלה לעשות דרכה למרכז הארץ. המקום עצמו יפהפה, בית זכוכית עם נוף פנורמי שמשקיף לאגם. אך עם כמה שיפה פה – המבנה הייחודי מייצר אקוסטיקה בעייתית ורועשת.
המלצרים כולם היו מסבירי פנים ונחמדים, מיהרו לספק לנו דפי צביעה וצבעים, ולמרות שהמקום היה מפוצץ השירות תוקתק והמנות הגיעו לשולחן במהירות שיא. כנראה תודות לצוות גדול ומתוגבר במטבח ומחוצה לו, שגם דאג לפנות ולנקות בכל רגע פנוי, וזה כולל גם את הבעלים של המקום, שניגש לכל שולחן ושולחן ודרש בשלום הסועדים. בכלל, נוכחות הבעלים ורמת האכפתיות שלהם, היא פעמים רבות ההבדל הקטן שבין הצלחה לכישלון, ודאי בעסקי המזון שבהם המרווח הזה הוא קטנטנן.
את האלתור הראשון נאלצנו לבצע כשגילינו שבימי שישי אין תפריט ילדים (מההה), שהרי מה מאפיין יותר יציאה עם ילדים אם לא הפער האינהרנטי שבין התכנון לביצוע. הצאצאים מצידם, התלהבו מהעולם הגדול והחדש שנגלה בפניהם: להלן, התפריט המלא. הבכור רצה טוסט סלמון (בחירה סתמית וביצוע סתמי לא פחות), השני הזמין פיש אנד צ'יפס (שמחנו לגלות שבניגוד לרשתות אחרות, הפיש אכן היה פיש ולא אצבע מעובדת. חבל רק שהצ'יפס לא היה אף הוא הום־מייד). מספר שלוש ביקש שקשוקה ("זו המנה הקבועה שלי", הוא סח למלצר בארשת חשיבות־חמידות) ולקטנים הלכנו על בטוח ולקחנו ארוחת בוקר. היא הייתה מצוינת, כל המאזטים שבה היו טריים וטעימים עם שילוב מאוזן בין הברקות (חציל קלוי עם טחינה, סילאן ושקדים) לבייסיק (גוואקמולה) וגם לחם השום זכור לטוב.
ומה לגבי הורי משפחת גרגרני? אני הלכתי על סלט אסיאתי (בכל זאת, יש פה מיליון שאריות לנשנש), שלא התרומם וכלל יותר מדי חסה עייפה – הכניסו כאן פאנץ' צפוי על אמהות בסוף אוגוסט – והפטריארך בחר בחצ'פורי. בניגוד ללעז שהוצאתי על מסעדות עם ריבוי מטבחי עמים, הוא היה נפלא. בגרסה המנדרינית ויתרו על השמרים ועל ביצת העין והלכו על בצק עלים ממולא בגבינות. הוא נאפה כמו שצריך בתנור־אבן שעשה את כל ההבדל, ולווה בסלט עם טאץ' גיאורגי, אריסה פיקנטית, ביצה קשה וקורנישונים (החמוצים הננסיים עם הבליטות). לא בכדי המלצר המליץ לנו ללכת עליו כשראה שאנחנו מתלבטים. באגף השתייה הילדים היו מסופקים עם השוקו והקצפת שלהם ואנחנו התלהבנו עמוקות משייק אננס־ג'ינג'ר־תפוח מהפכני. נו, אולי בכל זאת אפשר לחדש פה ושם ברשתות.
במקום לסיים לאכול את הכול (מי באמת יכול) וכדי לשמור מקום לקינוח החלטנו לארוז את מה שנשאר לארוחת צהריים. למען האמת, הררי האוכל שהגיעו היו יכולים להספיק לנו גם לערב.
בחרנו בסופלה שוקולד הקלאסי ובקראק פאי (סחתיין על הטרנדיות) שהיו טעימים, אבל מבית קפה חלבי הציפייה היא ליותר. אז אולי השוקו מאבקה והצ'יפס משקית, אבל רשת או לא – המקום לגמרי עושה את העבודה. היי, הילדים כבר ביקשו שנחזור לפה בשנה הבאה.
בקיצור: שוברים את הרשת. בשולחן ליד: פנסיונרים חביבים. אל תפספסו: חצ'פורי.
מנדרין רעננה
דרך הפארק 10,
פארק רעננה
טלפון: 09-7437447
כשרות רבנות רעננה
יש גישה לנכים
