"זו תקופה חדשה ומוזרה עבורי", מודה אלישע לוי בן ה־58, "אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה לא עבדתי עם קבוצה ועשיתי איתה הכנה לקראת פתיחת העונה בכדורגל הישראלי. המשחק חסר לי, אבל זה חלק מהמקצוע".
בעשור האחרון נגע לוי בפסגות ענף הכדורגל המקומי כשאימן בהצלחה את מכבי חיפה, הפך את הפועל באר־שבע לקבוצת צמרת והדריך במשך שנתיים את נבחרת ישראל. "בחודשים האחרונים קיבלתי מספר הצעות שלא היו מאתגרות מספיק עבורי מבחינה מקצועית. זה לא משנה אם זו קבוצה קטנה או גדולה, זה צריך להיות משהו שיעניין אותי ושיהיו לי בו הכלים לייצר הצלחה. אני מחפש אתגר שיתאים ליכולות שלי, קבוצה עם הבעלים הנכונים ותנאים טובים, שמאפשרים עבודה כמו שצריך. לא אתפשר על פחות מזה. במקצוע הזה אתה צריך להביא הצלחות, זה פחות משנה איך קוראים לך".
בינואר האחרון חווה לוי את הפיטורים השניים בלבד בקריירת האימון שלו, שחוגגת השנה 30. אחרי פתיחת עונה טובה על הקווים של מכבי פתח־תקווה, הגיעה דעיכה מקצועית, שהובילה כאמור להפסקת עבודתו. "באתי לפתח־תקווה עם הרבה אנרגיות ותשוקה לעשייה", הוא משחזר, "אבל בכדורגל לפעמים הדברים לא עובדים. אני חושב שהבעיה העיקרית הייתה חוסר סבלנות של המערכת. אני לוקח את האחריות בכל מה שקשור לעשייה שלי, אבל אם המטרה הייתה להישאר בליגה, אני לא חושב שזו הייתה צריכה להיות בעיה. הפיטורים לא העליבו אותי, אבל זה בכל זאת פוגע, מותיר צלקות ומאכזב. אני מכיר את הענף היטב, יש לי הרבה ניסיון ואני יודע כמה אכזרי הכדורגל יכול להיות. זה משהו שקרה גם לגדולים ממני וחשוב מאוד לדעת להמשיך הלאה".
זמן קצר אחרי הפיטורים, אמר יו"ר הקבוצה אבי לוזון שלולא העזיבה של לוי הקבוצה הייתה יורדת ליגה, מה שדווקא קרה לבסוף במחזור האחרון, כשעל הקווים עמד גיא לוזון. "זו הייתה אמירה אומללה של אבי, שממש לא הייתה במקום וחבל שנאמרה. לאורך השנים הוא אמר הרבה דברים ואני מרשה לעצמי להאמין שהוא לא התכוון לזה. מאז המחזור ה־17 שבו עזבתי, הקבוצה שינתה את פניה לחלוטין בחלון ההעברות עם הכסף שהגיע מהמכירה של מנור סולומון לאוקראינה, והיה מספיק זמן לעשות את הדברים בצורה טובה שתמנע ירידת ליגה".
זמן קצר לפני שנפרדו דרכיהם של לוי ופתח־תקווה, עזב יוסי בניון את הקבוצה, כשברקע שמועות על סכסוך בין הצדדים. "בניון רצה לעבור לבית"ר ירושלים, הייתי בעדו וממש לא כעסתי עליו. אני לא חושב שצריך לעצור שחקן בן 40 שרוצה ללכת לשחק במקום אחר ואני לא חושב שהעזיבה שלו השפיעה על היחסים שלי עם הנהלת מכבי פתח־תקווה, אין קשר בין הדברים.
"עכשיו, בתור מנהל מקצועי בבית"ר ירושלים, אני מאמין שבניון ילמד לראות את הדברים אחרת, מהצד השני, שלפעמים צריך לקחת החלטות מקצועיות שמשפיעות על אנשים, ואתה מצפה מהם שיקבלו ויבינו אותן. יש לו את כל הכישורים ואני מאחל לו שיצליח, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. זה מקצוע מיוחד, שתלוי בכל כך הרבה גורמים, אבל אני מאמין שאם תעשה את הדברים נכון לאורך זמן, דברים טובים יקרו".
לוי מוצא את עצמו כרגע בסיטואציה דומה לזו שחוו מאמני נבחרת לאורך השנים, כמו דרור קשטן ואלי גוטמן, שהתקשו לחזור לליגה אחרי שסיימו את הקדנציה בנבחרת הלאומית. "למאמן בדרג שלי באופן טבעי האפשרויות בשוק המקומי הן מצומצמות יותר. זה שוק קטן, ואחרי שנים מוצלחות ברמות הגבוהות קשה למצוא את היעד הבא. למאמן באירופה יש הרבה יותר אפשרויות מאשר כאן, אבל זו המציאות וצריך להתרגל לזה. יש לי סוכן שמחפש עבורי אופציות במקומות אחרים, ואם משהו ייפתח אשמח מאוד, אבל בפועל קשה מאוד למאמן הישראלי לתקוע יתד מעבר לים, לא משנה מה הרזומה שלך. אני רעב מאוד לעשייה אבל אחכה בסבלנות להזדמנות המתאימה".
בינתיים, לוי עוקב מהצד אחרי השלבים הראשונים של העונה החדשה בכדורגל הישראלי. "לצערי המרחק בינינו ובין אירופה הולך וגדל, ואפשר לראות זאת היטב במשחקי המוקדמות למפעלים האירופיים השנה. מה שמספיק לליגה שלנו לא מספיק כרגע אפילו לשלבים המוקדמים של ליגת האלופות והליגה האירופית, מפעלים שהיו לנו בהן נציגות באופן כמעט רצוף במשך לא מעט שנים. משקיעים אצלנו יותר והדברים מתקדמים, ועדיין, גם ברמת הקבוצות וגם ברמת הנבחרת, אנחנו לא מספיק טובים ביחס לקבוצות אחרות ויש הרבה מקום לשיפור.
"בעיה נוספת היא שבשנים האחרונות מירב השחקנים הבולטים מתקבצים בארבע קבוצות בליגה, וכל השאר צריכות לדעת איך ליצור שלד איכותי, שמורכב מצעירים כישרוניים ושחקנים ותיקים, אחרת הן יהיו בבעיה גדולה. כולנו ראינו איך מכבי תל־אביב לקחה בעונה שעברה אליפות בפער אדיר, זו מציאות שלא טובה לאף אחד".
תופעה נוספת שלוי מודאג ממנה היא "תופעת המנודים", שבמסגרתה מועדונים מנפים שחקנים שהם אינם חפצים בהם יותר, ודורשים מהם להתאמן בנפרד משאר הקבוצה. "זו תופעה מצערת מאוד, אבל זה לא פטנט ישראלי. הלוואי שהיא תיעלם מהנוף. אני מבין את הבעיה מבחינה מקצועית, כי שחקן שלא בונים עליו לא אמור להיות חלק מהסגל, והוא מצידו יתקשה במצב כזה להשקיע את המאמץ הנדרש. ועדיין, חשוב לכבד חוזים וצריך למצוא דרך לפתור את המחלוקות האלה בצורה שמכבדת את שני הצדדים".
סרט מלחמה
לוי נולד בירושלים, ובתחילת שנות ה־60 עבר עם משפחתו להתגורר בבית־שאן. "מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי כדורגל. הייתי הולך לבית ספר עם כדור, שיחקנו בהפסקה ואחרי לימודים. המשחק היה אז יותר פופולרי ברמת השכונה ובגלל זה יותר שחקנים הגיעו מלמטה. אחד המינוסים היום הוא שילדים משחקים הרבה פחות ברחוב כי יש להם יותר מדי פיתויים אחרים. כשאני הייתי ילד, הכדורגל היה דבר נגיש".
לוי, שגדל בבית מסורתי, הציג יכולת גבוהה על המגרש בתפקיד הקשר, יכולת שהעלתה אותו כבר בגיל 17 לקבוצה הבוגרת של בית־שאן. "למדתי בבית ספר דתי, אבא שלי התפלל שלוש פעמים ביום, ובשבתות הלכתי איתו לבית כנסת ואחרי התפילה המשכתי למגרש. ההורים שלי אף פעם לא היו באצטדיון כדורגל ולא ראו אותי משחק, אבל מעולם לא הייתה אצלנו כפייה בבית וכל אחד עשה את מה שהוא ראה לנכון. בניגוד להיום, שהורים בדרך כלל מסיעים ותומכים, אני עשיתי את כל הדרך לבד".
לאחר שמונה עונות בבית־שאן, עבר לוי לעונה מוצלחת במדי מכבי חיפה, בה שימש כקפטן. אחר כך הוא עבר לארבע שנים במכבי פתח־תקווה וסגר מעגל עם שנתיים בבית־שאן, ששיחקה אז בליגה השלישית. לאחר שפרש הפך למאמן הקבוצה במשך שש עונות, במהלכן העלה אותה לליגה הבכירה, והצליח להשאיר אותה שם בניגוד לכל הציפיות. העונה הבלתי נשכחת תועדה בסרט התיעודי של רינו צרור ודורון צברי, "בית־שאן: סרט מלחמה". "בתקופה ההיא בית־שאן הייתה אימפריה במינימום תקציב, והקבוצה נמצאת היום בליגה ב' רק בגלל ההתנהלות לא נכונה וכל מיני פוליטיקות".
מבית־שאן עבר לוי לאמן את מכבי הרצליה, שם פוטר לראשונה בקריירה שלו, המשיך לצפרירים חולון וחזר לשנתיים לבית־שאן, שבסיומן התקיים "משחק השרוכים", שבו הואשמו שחקני בית־שאן בכך שלא התאמצו כדי לאפשר לשחקני בית"ר ירושלים לנצח ולזכות באליפות. "אני באמת לא רוצה להיכנס יותר לאירוע הזה", הוא מבקש, "זה סתם עושה עוול לי ולמועדון".
משם המשיך לוי לשנתיים בראשון־לציון, אימן בשתי קדנציות את הפועל כפר־סבא, ארבע עונות את אשדוד ושנתיים מוצלחות בבני־סכנין, אותה העלה לליגת העל. שם הוא סיים איתה במקום הרביעי, דירוג השיא של הקבוצה עד היום בליגה הבכירה.
"כשאימנתי בבית־שאן אנשים אמרו שלא אצליח לאמן במקום אחר, ומשם עברתי לקבוצות אחרות וגם בהן הצלחתי, אבל אז תייגו אותי כמי שיוכל לעבוד רק בקבוצות קטנות, ובכל פעם הייתי צריך לשבור מחדש את תקרת הזכוכית ולהוכיח את עצמי. יש כאלה שהדברים באים להם בקלות ויש אחרים, כמוני, שהדברים הולכים להם בצורה קשה יותר וכל הזמן הם צריכים להוכיח את עצמם. אין לי הסבר למה זה קורה".
ב־2008 קיבלה הקריירה של לוי תפנית חדה כשמונה למאמנה של מכבי חיפה. בארבע העונות על הקווים בירוק הוביל לוי את חיפה לזכייה בשתי אליפויות, להופעה שנייה בשלב הבתים של ליגת האלופות (בו הפכה חיפה לצערה לראשונה אי פעם שמסיימת ללא נקודה או שער זכות), להופעה ראשונה בליגה האירופית ולשני מעמדי גמר גביע, שהסתיימו בהפסדים.
"השנים בחיפה הוכיחו לכולם שאני מאמן שיכול להצליח גם במועדונים גדולים", קובע לוי. גם הוא מתקשה להסביר מדוע בחיפה לא מצליחים לחזור להתמודד על האליפות מאז שעזב, למרות תקציבי ענק ואצטדיון נהדר. "כדורגל זה עניין של מומנטום וקבלת החלטות. כבר הרבה שנים אני לא נמצא במערכת בחיפה ולא יודע מה קורה שם, אבל מדובר במועדון טוב וחזק עם בעלים מצוין, ללא ספק עדיין אחד הבכירים בכדורגל שלנו. לפי מה שאני רואה בשטח, קורים שם עכשיו דברים טובים ומתחיל להיבנות משהו טוב. זה תהליך ואני מאמין שבסופו של דבר הם יחזרו לזכות בתארים".
אחרי סיום הקדנציה בכרמל עבר לוי לאמן את הפועל באר־שבע של אלונה ברקת, שהחזירה את הקבוצה לליגה הבכירה כמה שנים קודם לכן, אבל עדיין לא מצאה את הדרך המקצועית לצמרת הגבוהה. "כשבאתי לבאר־שבע זו הייתה קבוצה שבכל שנה נשארה במחזור האחרון ליגה, למרות שכבר היה שם כסף ועשו שם השקעות. גם בעונה הראשונה שלי נשארנו בליגה במשחק האחרון מול נתניה, אבל תוך שנתיים סיימנו במקום השני והשלישי והגענו לגמר הגביע. בארץ לא אוהבים את המילה תהליך, אבל אתה לא יכול לבוא מהמקום האחרון ולזכות באליפות, בתקציב של 25 מיליון שקל כמו שהיה בזמן שלי. בשנים שלי בבאר־שבע נבנה בסיס מצוין עם שחקנים ישראלים מובילים כמו ברדה ובוזגלו, שהגיעו עם מנטליות אחרת, וזרים נהדרים כמו ג'ון אוגו. זו הייתה תקופה מצוינת עבורי".
העונה השלישית של לוי במועדון הדרומי הסתיימה בתבוסה למכבי תל־אביב בגמר הגביע. בסיום אותה עונה הוא הוחלף בידי ברק בכר, שהוביל את המועדון לשלוש אליפויות רצופות ולהופעות מרשימות באירופה.
"עד היום יודעים מה היה החלק שלי בהצלחה בפרויקט בבאר־שבע. לבסיס שבנינו התווספו האצטדיון החדש ו־14 אלף מינויים, ויחד עם עוד כמה שחקנים מתאימים שהגיעו, בעלים טוב וקהל מצוין, נעשתה קפיצת המדרגה הנוספת שהובילה לזכייה בתארים. לא דיברתי עם בכר אחרי שעזבתי, הוא לא בגילי או במעגל החברים שלי, אבל אני בטוח שהוא מאמן מצוין.
"עם השנים למדתי לא להתאכזב יותר מדי בכל מה שנוגע לכדורגל, בהבנה שהכול יכול לקרות ולא הכול הגיוני. אני בן אדם שלא אוהב להסתכל אחורה, וברגע שהחוזה שלי בבאר־שבע הסתיים, פשוט המשכתי הלאה".
החלום ושברו
אחרי שלוש אליפויות רצופות, איבדה באר־שבע את תואר האליפות בעונה שעברה, שהייתה עונה בינונית ומאכזבת בהשוואה לקודמות. "בכדורגל יש מחזוריות ואין מאמן בארץ ובעולם שיכול להימנע משנים קשות. אם תראה את המספרים, תגלה שבכדורגל יותר מפסידים מאשר מנצחים, ומי שלא מבין את זה הוא בבעיה. אחרי כמה עונות נהדרות, נוצרה בבאר־שבע תחלופה של שחקנים שפחות עבדה. לפי הפגרה הנוכחית נראה שעושים שם שוב את הדברים נכון, השקיעו הרבה כסף, שינו גישה ועכשיו זה יעמוד למבחן".
כמה חודשים לאחר שעזב את באר־שבע, ב־2016, קיבל לוי את שיחת הטלפון שכל מאמן כדורגל ישראלי מחכה לה. "עופר עיני, אז יושב ראש ההתאחדות, התקשר והודיע לי שהוועדה המקצועית החליטה למנות אותי למאמן נבחרת ישראל. זה היה יום מיוחד מאוד עבורי וזכות גדולה לקבל את התפקיד".
לוי קיבל הזדמנות להוביל את ישראל במוקדמות גביע העולם 2018, בבית שבו הוגרלה הנבחרת עם ספרד ואיטליה החזקות, כשרק הראשונה עולה אוטומטית לטורניר והשנייה מעפילה לשלב הפלייאוף. "המשימה להעפיל למונדיאל הייתה בלתי אפשרית, אבל אני חושב שבזמן הקצר יחסית שניתן לי, הגעתי לתוצאות סבירות והצלחנו לעשות את המקסימום מבחינתנו. סיימנו במקום הרביעי, בדומה לקמפיינים קודמים, עם 40 אחוזי הצלחה".
נבחרת ישראל סיימה את הקמפיין עם ארבעה ניצחונות ושישה הפסדים, שניים מהם מאכזבים במיוחד בבית, מול אלבניה (3:0) ומול מקדוניה (1:0), שהורידו את הנבחרת למקום ה־98 בדירוג פיפ"א, הנמוך ביותר בתולדותיה. "אחת המטרות שלי הייתה לבנות את הבסיס לנבחרת עתידית וקידמתי שחקנים צעירים כמו מיכאל אוחנה, דוד קלטינס, מנור סולומון ואחרים, שעשו אצלי את הצעדים הראשונים במדים הלאומיים".
במהלך השנתיים בנבחרת ספג לוי לא מעט ביקורות, בין השאר על העובדה שהחזיר לנבחרת שחקנים ותיקים כמו יוסי בניון וטל בן־חיים. "הזימון של בניון – שחשבתי שמן הראוי שיקבל את הכבוד הראוי לו ויוכל לפרוש בכבוד מהמדים הלאומיים – לא בא במקומו של אף צעיר, וכנראה גרם לאנשים לשכוח את אלו שכן שיחקו אצלי, חלקם גם בני 18. טל בן־חיים זומן כי הוא מקצוען, היה בכושר מצוין והייתה לנו מצוקה של בלמים. באופן כללי, ממוצע הגיל של השחקנים שלנו היה בהחלט סביר, ובין 70 ל־80 אחוז מסגל הנבחרת הנוכחי מורכב משחקנים ששיחקו אצלי.
"מאמן לאומי מתמודד עם לחצים רבים וצריך לקחת החלטות מקצועיות נטולות כל קשר אחר. תמיד אחרי זימונים יש טענות מצד קבוצות, שחקנים או מקורבים, זה דבר טבעי. לכל מאמן יש את התפיסה שלו ותמיד יש כאלה שלא מרוצים".
טענה נוספת שהושמעה כלפי לוי נגעה בכך שלא נתן קרדיט לשחקנים הערבים־ישראלים, בעיקר למואנס דאבור, שהפך עם הזמן לחלוץ הישראלי המוביל באירופה. "כדורגל זה עניין של מומנטום ושנתיים בכדורגל זה נצח. באותה תקופה תומר חמד שיחק נהדר וקיבל את הקרדיט על המגרש, כשהמערך איתו ועם ערן זהבי התאים יותר מבחינה מקצועית. לדאבור היה מזל רע בתקופה שלי בנבחרת, כי הוא נפצע כמה פעמים, בדיוק בימים שבהם התכנסנו, ולא הייתה לו הזדמנות להוכיח את היכולות שלו. אנשים גם שוכחים שאני הייתי הראשון שהזמין לנבחרת את חאתם עבד אלחמיד ולואי טהא".
ניקוי ראש
תקרית מרכזית שהתרחשה בתקופה של לוי בנבחרת היא עזיבתו של ערן זהבי את המדים הלאומיים, לאחר שהשליך את סרט הקפטן במהלך המשחק מול מקדוניה והושעה. "לא כעסתי אז על ערן, אלא יותר הצטערתי בשבילו. הוא היה תחת לחץ כבד, עשה טעות ודבר שלא ייעשה והושעה בצדק. אבל תמיד היה ברור לי שיגיע הרגע שבו הוא יתנצל ויחזור לסגל. הוא שחקן מוכשר ביותר, וגם בתקופה שלי הוא תמיד בא ונתן את כל מה שיש לו, למרות שפחות הצליח להבקיע. אני שמח שדברים הולכים כרגע טוב יותר עבורו, אנחנו תמיד צריכים את השחקנים הכי טובים שלנו בנבחרת וטוב שהוא שם".
עם סיום טורניר המוקדמות, קיבל לוי הודעה על סיום תפקידו כמאמן לאומי. "שנתיים זה מעט מדי לטעמי בתפקיד הזה בנבחרת, ארבע שנים זה מינימום. קיבלתי את הקרדיט שקיבלו המאמנים הזרים של הנבחרת כמו פרננדס ונילסן, ולא כמו הישראלים שקיבלו ארבע שנים, אבל זה מה שהוחלט וכיבדתי את זה. אני לא מכיר את אנדי הרצוג שהחליף אותי, אבל מהמעט שדיברנו הוא עושה רושם של אדם צנוע מאוד ומבין עניין. ברור לעין שהוא מתחבר לשחקנים וזה דבר חשוב מאוד.
"המדיה כרגע מאפשרת אווירה טובה סביב הנבחרת, מה שמפחית את הלחץ ומעלה את הסיכויים שדברים טובים יקרו, והלוואי שיום אחד נצליח להעפיל לטורניר גדול. הפורמט של ליגת האומות נתן לישראל סיכוי גבוה יותר, כי אתה מתחרה רק מול קבוצות בסדר הגודל שלך ולא מול הנבחרות הגדולות, שאין לך שום סיכוי מולן. במבחן התוצאה, הנבחרת לא הצליחה לעלות למשחקי הפלייאוף. עכשיו יש לה שוב סיכוי בשלב המוקדמות, אבל פשוט זה לא יהיה".
עד כמה שונה היום תפקיד המאמן מהתקופה שבה התחלת לעבוד?
"המאמן תמיד היה המנהל של המערכת, אבל בניגוד לעבר, אז הוא היה עושה בפועל יותר דברים, היום הוא אחראי על יותר תחומים ויותר אנשי צוות וצריך לנהל אותם בצורה נכונה. המשחק עצמו הוא מאוד שמרני, אבל מסביבו יש הרבה מאוד שינויים כל הזמן, מבחינה טכנולוגית ומבחינת המדיה, שגדלה מאוד עם השנים ויוצרת היום סביב הקבוצות רעש תקשורתי הרבה יותר גדול. מבחינה מקצועית חשוב להמשיך ללמוד ולשדרג את עצמך כל הזמן".
יש תלונות רבות מצד מאמנים בארץ על התערבות של בעלי קבוצות בנושאים מקצועיים, זה משהו שחווית לאורך השנים?
"למאמן כמוני אף אחד לא מתערב בקביעת תוכניות או מערכים. בעלים מתווה מדיניות, תקציב וכיוצא בזה, אבל ברמת ההרכב ממש לא".
אתה לוקח בחשבון שאולי תישאר גם עונה שלמה בחוץ?
"בכדורגל אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, אבל אני מאמין שאחזור בקרוב, למרות שהגעגוע שלי לא יגרום לי לקחת את ההצעה הלא נכונה. עכשיו אני עושה דברים שמעולם לא עשיתי בחודשי הקיץ: מבלה את הזמן עם המשפחה, לומד, מרצה מדי פעם בפני ארגונים ובקורס מאמנים, ונהנה מהחיים. עבודה של מאמן היא תובענית מאוד וצריך לדעת לנצל תקופות כאלה כדי לנקות קצת את הראש".
מקצוע אכזרי בחרת לעצמך.
"זה מקצוע קשה מאוד, אבל גם כיפי מאוד, ואין דבר נהדר יותר מאשר לזכות באליפות. חשוב לזכור שלמרות שלכולם פה יש זיכרון קצר, איכות של מאמן נמדדת לאורך זמן, ומאמן שלוקח אליפויות ועולה ליגה עם קבוצות הוא מאמן טוב, גם אם הייתה לו עונה פחות טובה".
על מה אתה חולם?
"בגיל שלי אני כבר לא חולם אלא שואף, והרגליים שלי על הקרקע. אני רוצה שהמשפחה ואני נהיה בריאים, ושאמצא קבוצה חדשה שבה אוכל ליהנות מהעבודה שלי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. המשפחה שלנו בריאה ומאושרת, יש לי שלושה נכדים מקסימים, והשאר בטל בשישים". 
