"זמן צהוב קורא גרוסמן למצב הרע, הכול פוליטיקה אומר, עבד הממהר", כך שלמה ארצי באחד משיריו היפים, שנכתב בהשראת ספרו של דויד גרוסמן. "הכול בוליטיקה", מתקנת דמות הפליטה הפלסטינית שמגלמת ראידה אדון בהצגה "הזמן הצהוב" המבוססת על הספר באותו השם, שעובד למחזה על ידי אילן רונן, שגם ביים. "גם מי שיודע להגיד פוליטיקה בפ"א אומר בוליטיקה", כשם קוד למצב שכורך אותנו ואת שכנינו לפחות חמישה עשורים. המונולוג של אדון מהפנט, וניכרת המיומנות של השחקנית ושל הבמאי שמצליח למלא את הבמה בעזרת השחקנית המוכשרת, התאורה (עבודה נהדרת של רועי דביר) ותפאורה המורכבת בסך הכול ממסך נייר צהוב וכמה כיסאות (פרידה שֹהם), כך שכמה צעדים אחורה אל עומק הבמה הופכים למסע בזמן.
חבל שלרגישות כזאת לא זכה המונולוג הבא, של מתנחל ממעלה־אדומים בגילומו של מנשה נוי. לא מפני שאני מסכים איתו, להפך, אלא מאחר שהגילום שלו כקריקטורה גרם לי להיות בעדו, למרות עמדותיו הרחוקות מדעתי. שכן את היחס שלו אל הר הצופים שבו נולד ואל הר הזיתים שבו קבור אביו יש להציג ככן לא פחות מיחסה של הדמות שאדון מגלה כלפי הכפר שלה. לא בשם האיזון, אלא פשוט כי מעניין יותר להאזין לבני אדם, ונוי מציג מתנחל גנרי. את היחס היהיר והאדנותי מביא נוי גם לדמות השנייה שהוא מגלם, של רכז ביטחון. גם כאן המשחק המוחצן פוגע בדרמה, שכן היה מעניין הרבה יותר לראות דמות עדינה, שמאמינה לעצמה באמת כשהיא מספרת שהוא "בסדר עם הערבים שלו", להציג את נקודת העיוורון שלו, ולתת לקהל לגשר (או לא) על הפער בין הדמות למעשיה.
שני השחקנים הנוספים בהצגה הם מוראד חסן המוכשר והאנרגטי המגלם בקטע מבריק את הפיצול בחברה הערבית בין אזרחי ישראל לאחיהם הפלסטינים כשהוא מגלם לסירוגין את שתי הדמויות – תושבי כפר ברטעה המחולק, וגסאן עבאס הוותיק שמצליח לרגש הן כאָב של מחבל שנהרג על ידי ישראל, והן כפלסטיני שמפריח תחזיות על העתיד הצפוי לשני העמים. ובפרספקטיבה של מעל לעשרים שנה שחלפו מאז פורסמו הטקסטים (תחילה בשבועון כותרת ראשית), מעניין לראות כמה מהם התגשמו.
ההצגה לא תשנה את דעתו הפוליטית של אף צופה. אם כבר, כל אחד יקבל אישוש מחודש לדעותיו הקדומות – השמאל על אסון הכיבוש, הימין על יפִי־הנפש של השמאל. עם זאת, היא משמשת שיעור היסטוריה מתמשך, מעניין ומעשיר, ובתקופה שבה תיאטראות רבים מושכים ידיהם מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, יש לברך על ההחלטה של תיאטרון יפו להעלות את ההצגה. שכן כשעבאס גולל את סיפורו של משורר פלסטיני שעליו להעביר את שיריו לצנזור ישראלי, ועם הזמן מתחיל לצנזר את עצמו מראש, תהיתי אם שלמה ארצי היה מוציא שיר כמו "עבד הממהר" ב־2019, או שהיה חוסך לעצמו עימות עם צבא העוקבים של "הצל".
הזמן הצהוב תיאטרון יפו
