יש אלבומים שקשה לחשוב על תזמון מדויק יותר להוצאתם מאשר הקיץ הישראלי. "תורי לומר" של דניאל סאן־קריאף הוא דוגמה מצוינת לאלבום כזה. יש בו ערבוב ורסטילי ומוחשי של צבעים וסגנונות שניתזים לכל עבר. מושלם להאזנה בתקופה הזו, שבה המחשבה נודדת בין העבודה לחופשה שממתינה מעבר לפינה.
ולמרות ההקדמה הזו, יש פה משהו שהוא מעבר ל"עוד אלבום קיץ" שצפוי להתאדות שנייה אחרי בוא הענן הראשון בספטמבר. לשם כך, צריך להכיר גם את הדרך הלא ממש קצרה שעשתה סאן־קריאף עד לאלבום הבכורה.
היא בת 28, בוגרת רימון ומגיעה מדרום הארץ. קצת קשה להגדיר את האלבום הנוכחי כפריצה. את החשיפה הראשונה שלה היא קיבלה דרך קובי אוז ולהקת טיפקס, שבחרו בה למלא את תפקיד הצלע הנשית בקולאז' הסגנונות של טיפקס. כבר שלוש שנים היא מופיעה ומקליטה איתם חומרים.
גם אם שמים בצד את "מה יש לך", הדואט המעולה עם אוז שמגיע לקראת סיום האלבום, לא מופרך להסיק שקיימות השפעות של טיפקס על התוצר הסופי. אחרי הכול, גם אם לא הייתה זמרת ליווי שלהם, טיפקס מהווה מודל חיקוי מרכזי עבור אמנים שרוצים לטלטל את הקונבנציות הרגילות שדרכן אנחנו צורכים מוזיקה.
כמו טיפקס, גם סאן־קריאף מעניקה וייב של מסיבה שמחה וקלילה על החוף שעוטפת טקסטים הרבה יותר עמוקים מכוס קמפארי עם שמשייה צבעונית. היא מתעסקת לא מעט בזהות ובמקום שלה בתוך המסע שבין הבית והחוץ, על כל המשתמע מכך. מה שמכניס הרבה עומק לאלבום.
"חזרתי הביתה לדבר עם המזג החם והשולחן, כבר לא כועסת עליך, סולחת לך ומקווה לסלוח לעצמי, לבנות בית" (מתוך "בית"). זוהי רק דוגמה קטנה אך מייצגת לדיון פנימי עמוק ששולב בחביבות עם מקצב חצי ים־תיכוני חצי אינדי־פופ מגניב, שכל מה שבא לך זה לזוז ולרקוד איתו.
לחובבי ה"אם אהבתם את איקס תאהבו גם את זה", חוץ מטיפקס המוח רפרר גם לקו תפר דמיוני בין AWA וריף כהן. השורה התחתונה היא אלבום אישי למדי אבל מרופד בהמון אווירה שמגיעה מאפריקה, דרך ניו־יורק ועד למזרח התיכון ולישראליות. כל מה שצריך כדי לצנן קצת את החום שבחוץ.
דניאל סאן–קריאף, תורי לומר
