ומלאה הארץ דיסטופיות. בשנים האחרונות הסוגה הספרותית הזו, שבגדול מתארת אסונות קולוסאליים המחריבים את המדינה או לפחות חלקים נרחבים ממנה, עולה כפורחת. הקורא הישראלי הממוצע פחות מתחבר לסוגות שאינן פרוזה קשיחה המתכתבת עם המציאות, ולכן רבים מהכותרים הללו יוצאים לאור ונעלמים כלעומת שבאו, בלי להותיר חותם כלשהו בספרות הישראלית.
לפחות לגבי חלקם, חבל שכך: "הכריש" של מישקה בן־דוד, למשל, הוא סיפור מצוין עם תנופה ועלילה סוחפת. גם "גיבור" של אריק צ'רניאק טומן בחובו יופי של כתיבה ורעיונות תסריטאיים לא רעים בכלל. ויש עוד: "אפרת דמשק אפרת" של ארנון איתיאל, שהוא קצת פחות מוצלח בעיניי מהשניים הקודמים אבל עדיין מחזיק את הקורא במתח ובעניין; "פלא פה נס" של גדעון אביטל־אפשטיין המפתיע בבהירותו, בחדות וברגישות שבה הוא מציג את העתיד הקודר הצפוי למדינת ישראל; "הידרומניה" הוותיק יותר של אסף גברון, ועוד ועוד במורד ההיסטוריה, עד ל"הדרך לעין־חרוד" הקלאסי של עמוס קינן מאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת.
לא תתפלאו ודאי לשמוע שרוב מוחלט – אם לא כל הדיסטופיות הישראליות – מגיעות מנקודת מבט פוליטית שמאלית. אחרי כל כך הרבה שנות שלטון ימין, אין זה מפתיע שהשמאל הספרותי מרגיש נצור יותר, מבולבל יותר ואחוז חרדה יותר מאשר מקביליו (הפחותים מספרית, גם זאת יש לומר) בימין. אם אתם אוחזים בדעה פוליטית ימנית, הרי שלפני קריאת דיסטופיה ישראלית ממוצעת שתפקידה בראש ובראשונה לגרום לכם ליהנות מספרות טובה, תצטרכו לעשות הפרדה בין המציאות לבין הבדיון המוצע בספר. ברוב המקרים זה אפשרי. אם מדובר בסיפור מספיק טוב, הדעה הפוליטית שממנה מגיע המחבר לא אמורה להפריע יותר מדי.
אבל ישנם מקרים שבהם השנאה מקלקלת את השורה. וזה בדיוק מה שקורה בדיסטופיה של קובי ניב, "בסוף כולם נמותו".
בסיס העלילה דווקא נשמע מבטיח: מגפה שגורם וירוס חדש ואימתני בשם "אבו נרגילה" מתפרץ ברצועת עזה ומשמיד כמעט את כל יושביה. מדינת ישראל שורפת את הגופות (נו, מה חשבתם) אבל גם זה לא עוזר ומי הביוב העזתיים מחלחלים לקיבוצי עוטף עזה ומדביקים את יושביהם בנגיף המסתורי, ומשם קצרה הדרך למוות המוני ומכוער של יושבי ארץ הקודש ללא הבדל דת, גזע ומין. חמישה ישראלים שהצליחו איכשהו להינצל מהתופת הארצישראלית נפגשים על סיפונה של אסדת אשפה בין ניו־ג'רזי לניו־יורק, ובמשך לילה אפל אחד פורקים כל אחד את סיפורו ויחד יוצרים את התמונה המלאה. אלא שבדרך למטרה ראויה זו, קובי ניב מתעקש להעביר את הקורא סאגות ארוכות ומייגעות שממלאות עמודים שלמים ומיותרים. מונולוגים עקרים וקרעי מחשבות – חלקן גסות וסרות טעם ללא הצדקה ספרותית – שמתחברים לבליל לא קוהרנטי ובעיקר לא מעניין, שמסיט שוב ושוב את מי שמעוניין לעקוב איכשהו אחרי קו העלילה ולנסות להגיע לחוף המבטחים שנקרא סוף הספר. במסגרת הקטעים הללו ישנם לא מעט נאומים פובליציסטיים משמימים בסגנון עדות השמאל, שלא מוסיפים לסיפור דבר וחצי דבר, מלבד פריקת תסכול פוליטי של הסופר על קוראיו המסכנים שבסך הכול רצו לקרוא ספר ונפלו על עוד עמוד מאמרים ב"הארץ".
דבר אחד ייאמר לזכותו של הספר – מלבד כאמור בסיס העלילה החביב – והוא מבנהו הפיזי. אין בו עמוד אחד מיותר. העלילה מתחילה כבר בעמוד הכריכה וממשיכה ברצף עד לכריכה האחורית שבה כתובה פסקת הסיום. זהו מוטיב עיצובי מרענן ומפתיע – כמה חבל שאת שתי מילות התואר הללו ניתן לומר רק על הפרטים הטכניים של הספר ולא על תוכנו.
בסוף כולם נמותו קובי ניב, הוצאת טפר, 260 עמ'
