להיטי קיץ אמריקניים: פופ פשוט, קליט ומתוק, וכמו שוקולד צריך בעיקר לטעום אותם, בלי לחשוב יותר מדי. אבל לפעמים כיף גם לראות איך השוקולד נוצר, ואיזה מין שוקולד זה. השיר שכבש את האוזניים האמריקניות הקיץ, Old Town Road של הראפר ליל נאס X, הוא קצר (1:53 דקות), כיף לשיר אותו יחד עם הזמר במשפטי המפתח (I’m gonna ride…), והביט שלו מדליק. אבל חוץ מזה הוא גם חיבור של שני אמנים משני זרמים מוזיקליים מנוגדים באמריקה (ושל יוצר מוזיקה אירופי, יאנג קיו), והוא תופעת רשת מצליחה במידה מדהימה בעיקר בזכות הזמר הצעיר מאוד, ששולט במדיה החברתית. ליל נאס X הוא כינוי ההיפ־הופ של מונטרו למאר היל, בן עשרים בסך הכול, מאטלנטה שבג'ורג'יה. והוא הצליח בעצמו לנצח את כל להיטי הקיץ האחרים שחלמו ש-2019 תהיה השנה שלהם.
עד כמה הוא הצליח? Old Town Road חתם השבוע 17 שבועות בראש טבלת השירים המושמעים ביותר בארה"ב של בילבורד – רצף ארוך יותר מכל שיר אחר בהיסטוריה. עד השבוע אחזו בשיא Despacito של לואיס פונסי ודדי ינקי (וג'סטין ביבר) מ־2017, ו־One Sweet Day של מריה קארי ובויז טו מן מ־1995, ששניהם עמדו 16 שבועות במקום הראשון. יש סיבה לכך שחיבורים בין אמנים – זמרי הרגאטון הלטינים עם ביבר, קארי עם קבוצת בויז טו מן – מביאים הישגים: החיבור גורר קהלים שונים להאזין לשיר המשותף, ויוצר גל.
ליל נאס השיג אפקט דומה. הוא ראפר שחור, אבל את השיר שלו הוא רשם כשיר קאנטרי – זרם המוזיקה הלבן, הדרומי, הרד־נֶקי. הכי לא אפרו־אמריקני שיש. כשהשיר נבעט החוצה מטבלת שירי הקאנטרי, בטענה שהוא מתאים יותר לז'אנר ההיפ־הופ, ליל נאס פשוט הקליט רמיקס של השיר יחד עם בילי ריי סיירוס, זמר קאנטרי מכובד (ואביה של מיילי סיירוס, מה שנותן עוד חתיכת קהל לשיר). עכשיו אף אחד לא יוכל להגיד שהשיר הוא לא קאנטרי. או במילותיו של ליל נאס בפזמון: Can't nobody tell me nothin’.
הרמיקס עם סיירוס עומד בראש הטבלה מספיק זמן כדי לצאת מהחורים, אבל איכשהו הוא עדיין לא נמאס. חפשו אותו ביוטיוב: חוץ מהקליפ הרשמי (שממש שווה צפייה) תוכלו למצוא מצעד 4 ביולי בעיירה אמריקנית שצועד לקולו; בית ספר שלם של ילדים ששרים את השיר ורוקדים בלי שום ליווי מוזיקלי; ילד קוריאני בן 3 שרוקד לצליליו בתוכנית כישרונות; ועוד, ועוד, ועוד. ליל נאס X עמד בראש מפיצי השיר ברשת: הוא לא הפסיק ליצור ממים ולשסות אותם בצייצני הטוויטר, להקליט רמיקסים עם אמנים נוספים (ארבעה בסך הכול), ולהגיע לכל מקום בחולצות המערב הפרוע, במגפי רכיבה ובכובעי בוקרים, כדי להפיץ את הבשורה.
יש משהו אופטימי במוזיקה הזאת. הראפר השחור שגדל בסביבה לא סימפטית באטלנטה הקשוחה הצליח לגעת בלב ובמותניים של קהל הקאנטרי הלבן, הדתי, השמרן. בלי להתנשא או להטיף אפילו לרגע, הוא פשוט בא לשיר, והאמריקנים הצטרפו בלי היסוסים. מילות השיר, במסורת ההיפ־הופ, מתפארות בעושר חומרי ובהצלחה, למרות שהשיר נכתב כשמונטרו למאר היל היה מובטל, נשר מהקולג' וגר אצל אחותו. כי ככה זה היפ־הופ. מצד שני, במסורת הקאנטרי, שורת המפתח בשיר דווקא מתרפקת על זמנים פשוטים יותר: "אני הולך לקחת את הסוס שלי לאולד טאון רוד, אני הולך לרכוב עד שלא אוכל עוד".
אולי אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקנים, ששנה לפני בחירות יכולים להתאחד ככה סביב קצב טוב ומילים קליטות, התפארות ממסורת מוזיקלית אחת והתרפקות ממסורת מוזיקלית אחרת. בטח יש פה איזה ילד בן עשרים שמוכן להרים את הכפפה.
Old Town Road, ליל נאס X
